אני  החלטתי לקראת השנה החדשה "לא להיעלב". אל יקל הדבר בעיניכם. תמיד הייתי ילדה/נערה/אישה רגישה, ובמהלך חיי שמעתי פעמים רבות את המשפט. " את בוחרת להיעלב". יש תמיד את הצד המעליב כמובן. ברוב המקרים מי ש"מעליב" אותי כלל אינו מתכוון. הוא חי את הרגע שלו, ויש להניח שמהמקום שלו, יש לו אמונות והתיחסות לאחר שאינם תואמים את שלי. ומי אני? תמיד מפרגנת, יודעת לעבור לסדר היום גם על משפטים שנאמרו מהצד השני, ולא להגיב, גם אם אני מאד צודקת ויכולה להוכיח את צדקתי. אז לעיתים אני פשוט מודעת לכך ש"לקחתי אלי את התפוח האדמה הלוהט". מי שגדל בבית שבו אין הבנה לצורכי האחר, אין רגישות לרגשות האחר, וודאי שאלה הם ערכיו ואלה אינם דומים לשלי. אולם אני למדתי במשך חיי שבהחלט ,"לא אכלו לי וגם לא שתו לי?". יש ברגע ה"עלבון" תחושה מאד לא נעימה, ולעיתים תסכול כאב וגם תחושת אי הצדק שנעשה לי. אך במשך זמן קצר אני עושה עבודה פנימית אצלי. "זה שלו/שלה". זה לא קשור כלל אלי. אלא הרגישות היא אצל האחר. מסיבותיו הוא.

והנה דוגמה מסיפור שאני מספרת. בעל גמלים עבר ליד מטע אפרסקים. ראה את בעל המטע יושב בנוחיות על כיסא נוח בפתח ביתו. לפתע קיבל "התקף קינאה. " איזה כיף לאיש הזה, יש לו מיטה חמה, ארוחה טובה ואת בני משפחתו לצידו, כל הנוחיות ואני נודד בין הכפרים והערים לא תמיד יש לי היכן לישון, וכך חודשים רבים. מאידך הסתכל בעל המטע בשיירת הגמלים ובעליה וממש באותו זמן קיבל גם הוא "התקף קינאה". הנה אני תקוע בביתי עם משפחתי ועם המטלות היומיומיות וכל השבוע עסוק במטע או ללכת למכור בשוק את הפירות וזה שאני רואה הוא נוסע בעולם פוגש אנשים מעניינים, תר מקומות חדשים"... כלומר שני אנשים שאינם מכירים או לא נפגשו אך כבר יש ביניהם קינאה סמויה לא ידועה לצד האחר. זה בטח לא מוביל לשום מקום חיובי נכון? רבות מחשבות בלב איש. וגם תלוי מתי והיכן נאמרות המילים. כמה צריכים אנו להיות מודעים ולחשוב על בחירת המילה וגם המוסיקה שמלווה אותה. הרי המוסיקה עושה את העניין אחר לחלוטין. והנה דוגמה שלוקחת אותי לשנת 1973 למלחמת יום הכיפורים בה שכלתי את בעלי קובי אשבל ז"ל שהייתי נשואה לו בערך חודשיים. פשוט יצא באמצע התפילה ביום הכיפורים מבית הכנסת ויותר לא ראיתי אותו. עברתי תקופה של בין יאוש לתקווה כי אולי אולי הוא נמצא בין השבויים במצריים והמצרים לא העבירו רשימה לישראל. ולאחר שנודע שנפל, היה גם נעדר תקופה. אבל הובא לקבר ישראל. ואני הייתי בת פחות מ-21 צעירה רגישה ואז מגיעה אלי קצינת נפגעים הביתה. מה שלומך? אני עונה בסדר. האם דואגים לך? כן יש לי עו"ס וכן פנו אלי בעניינים כספיים. ומה בדבר הנפש? אני שגדלתי על האתוס של אחוות לוחמים וכמה לוחמים דואגים למי שנותר בשכול מבקרים ומעודדים, אף אחד לא הגיע אלי לא התקשר והרגשתי שהאדמה ממש רועדת לי מתחת לרגליים. אני מספרת בשני משפטים לקצינת הנפגעים את המצב, שנמשך חודשים אפילו לטקס בבית הקברות הארעי בבאר שבע לא הגיע ולו נציג אחד מהגדוד או חטיבה של בעלי ז"ל. ומה עונה לי הקצינה (ילדה בעצמה בגילה)? "מה את רוצה? זה העם שלנו"!!! כלומר אני צריכה להבין שהעם שלנו אינו כלל מה שחשבתי, שאני שייכת לבני עם שכלל לא חושבים ולו לרגע על החללים ועל משפחותיהם? זה לא יתכן. אבל אני עדיין באבל כבד וכששמעתי את המשפט הזה שנאמר באסרטיביות ובהחלטיות החלטתי בו במקום שאני לא רוצה לחיות במדינת ישראל. הכל התמוטט לי בנפשי פנימה. האם זה העידוד שאני מקבלת מהצבא? והתחלתי לחפש דרכים להירשם לאוניברסיטה בארה"ב שם אוכל להמשיך את לימודי.  לא היו לי כוחות הנפש להתלונן על אותה קצינת נפגעים. הפגיעה היתה לא רק אישית אלא גם כחלק מהעם שלדעתי איכפת לו מחיי אדם או כך גדלתי לחשוב. (מי יודע מה עבר על אותה קצינת נפגעים לפני שהגיעה אלי? ) כמה קשה לה התפקיד? אולי לא מתאים לה? אבל העיתוי והמסר עברו בצורה חדה. בדיעבד לא עזבתי את הארץ כי אני בת יחידה להורי ולא רציתי להכאיב להם עוד יותר. עד היום אני זוכרת את פניה ואת הטון שבו נאמרו הדברים. מסקנה - לפני שאתם רוצים להביע כאב, תסכול, אסרטיביות, או כל רגש אחר כלפי מישהו (במיוחד אם אינכם מכירים אותו טוב) עצרו רגע, קחו אויר ורק אח"כ תבררו את מילותיכם ואת המוסיקה המלווה את המשפטים. היום אני יודעת לעשות זאת (לא תמיד בהצלחה) אבל מודעת לעצמי וליכולת שלי לבחור ועם מסר כל כך חשוב לעצמי שאני משננת אותו וגם טועה לעיתים,  אני רוצה לקוות שהשנה הקרובה תביא איתה רק ברכות, של בריאות עולמית, של תקווה חדשה, ושנזכור שהארץ שלנו רוויה בדם בנינו וראויה שיהיה כאן עם בעל ערכים אנושיים "אור לגויים". שנה מלאה בכל טוב לכולנו.