כמה פעמים בחיים אנו סומכים על האינטואיציה ועל שיקול דעתנו ובכל זאת טועים לגבי בני אדם כאלה ואחרים? נדמה לנו שאנו יודעים מי העומד מולנו, מה מהותו של אותו אדם ומסתבר לנו לאחר זמן שבאמת מה שראינו הוא רק  הקליפה החיצונית שאינה מרמזת ולו מקצת מאותו אדם. כך קורה וקרה גם לאנשים שהיו רעים במהותם, אולם שידרו שהם אנשים טובים, חייכניים, כאלה שאיכפת להם מאחרים. ולבסוף באחד הימים המציאות טופחת על פנינו. איך לא ראינו את הסימנים? איך הולכנו שולל? במקרה שאני מספרת עליו הדברים נראו אחרת לחלוטין.

לפני שנים הצטרפתי לחוג פסיכולוגיה כסקרנות והייתי אחת מיני 10 נשים וגברים שפשוט היו בחוג כחלק מהשכלה כללית אח"צ. אני עבדתי במשרה מלאה וגידלתי את ילדינו,  וחשבתי על העשרה ומה אוכל ללמוד מהקורס בעיקר לגבי ילדים. לא היתה בעיה מיוחדת שהביאה אותי לקורס. אולי קצת, כי הבן הבכור שלנו הוא מחונן ולעיתים היה עונה לי תשובות (מרגיזות) שאחריהן לא ידעתי מה לעשות. האם לכעוס? האם להעניש אותו על חוצפתו? האם לקבל באהבה ולא להגיב? אבל הבעיה לא היתה אקוטית בעיקרה. אני תמיד הייתי אישה מלאה ואפילו כן אגיד את המילה די שמנה. למדתי לחיות עם המצב אם כי לעיתים תכופות עשיתי דיאטה כזו או אחרת הייתי מגיעה להשגים אבל לאחר זמן הייתי עולה בחזרה את מה שירדתי ולעיתים גם יותר מכך. בקיצור תסכול מתמשך שמלווה אותי שנים רבות.

אבל תמיד ידעתי להתלבש בחוכהמ, להסתיר וגם להיראות טוב. למזלי הייתי צעירה יותר בשנות ה-40 ונראיתי די טוב בסך הכל. לקורס הגיעה מידי שבוע אישה אחת בערך בגילי אולי קצת יותר מבוגרת. היא היתה תמיד לבושה באלגנטיות מתפרצת, כל שערה היתה במקום, עטויה בהרבה תכשיטים וטעמה הטוב בבגדים היה בולט בין כל המשתתפים. התבוננתי עליה. "את נראית כמו מזו'רנל של אופנה" חשבתי לעצמי. באמת, מושא להערצה שלא לדבר על גיזרה מושלמת שהיתה לה. לא קינאתי בה אבל התבוננתי בהערצה. וכל שבוע היתה מחייכת ונראית מאושרת למדי. ידעתי שהיו לה 3 בנות בגילאי ההתבגרות.

בסוף הקורס בפעמיים האחרונות, ביקשה המנחה שכל אחד או אחת שיש להן שאלות או מוכנים לפתוח איזה בעיה בחייהם שיציגו אותה לפני הכיתה על מנת שנוכל ללמוד מהתשובות שהפסיכולוגית תתן לכולם.  אני לא היתה לי כל שאלה אבל שמחתי על הזדמנות ללמוד מבעיות של אחרים. ובכן בשיעור האחרון ניגשה אותה אישה שהיתה בעיני סמל לאלגנטיות טעם טוב בבגדים ובהופעה מושלמת כמעט. היא היתה בדמעות כשפתחה את נושא הכאב שלה. "יש לי 3 בנות נפלאות ובעל שהוא רופא נשים ידוע בארץ. איני רוצה לנקוב בשמו אמרה. הבת האמצעית שלי מאד קרובה לאביה אבל מעבר לכך, הם מתגפפים כל הזמן אפילו לפני עיני, הולכים חבוקים בחוף הים.היחסים ביניהם אינם בריאים בעליל וכשניסיתי לומר את דברי. קיבלתי התראה ברורה מבעלי שאם אדבר על כך הוא יתגרש ממני ויפיץ עלי כל מיני דברים לא נעימים. אני שותקת וכואבת את מה שאני רואה וחווה. אין לי יכולת להתגרש עכשיו נפשית, ואיני יכולה לראות מול עיני את מה שמתרחש. כל מי שהיה נוכח בחדר היה בהלם. כיצד אישה אינטלגנטית מרשה לבעלה לעשות דברים כאלה עם ביתו מול עיני אשתו והיא שותקת ואינה יוצאת מהמשפחה המקולקלת הזו? היא בכתה בדבעות והמנחה הפסיכולוגית ניסתה להרגיע אותה ולתת לה כמה הנחיות כיצד לנהוג במידה ותמצא את האומץ לעשות זאת. חשבתי לעצמי. תראי כיצד את מעריצה את הופעתה החיצונית של אותה אישה? ואת אינך יודעת מה מסתתר מאחורי הופעתה החיצונית. כל כך טעיתי לחשוב שהיא מושלמת וגם חייה - והרי זו החזות החיצונית. כלוומר מה שרואים משם לא רואים מפה. אני אמנם לא הכי אלגנטית ולבושי הוא נאה אבל לא בולט בבגדים של מעצבים. אני תודה לאל מאושרת בחיי ובחיי משפחתי, למרות תסכול לעיתים עם הבן הבכור שהוא בהחלט מחונן ויש פער בין הגיל הבילוגי שלו והגיל השכלי. זה מסתכל ובאותם שנים לא היה מענה ברור על מצב כזה. "צרות של עשירים". ואני אולי בהחלט די מלאה, אבל אני מאושרת, ובסך הכל באתי לקורס קצת להתעשר וללמוד דברים.

תודה לאל שאין לי בעיות קרדינליות כפי שיש לאותה אישה. בסוף הקורס כולנו חיבקנו אותה ואיחלנו לה שתצליח בדרכה. היה זה שיעור חשוב עבורי.