מי מאיתנו צריך להסתיר את זהותו, להיות "נורמלי" כי המשפחה והחברה בה הוא חי אינם מאפשרים לו להיות אמיתי? זה הכאב והיסורים של אנשים שזהותם המינית היא משיכה לבני מינם (גברים במקרה זה) בחברה החרדית. מה עושים? הולכים לטיפולי המרה של שנים. למה? כי לפחות אני מנסה להיות כמו כולם ולא לאבד חלילה את מקומי במשפחה/ בחברה. והמחיר הנפשי לטיפול המרה? אין לדעת את הנזק שנגרם לנשמה וגם לגוף. לבסוף אותו בחור או גבר בוחרים להיות הם עצמם כפי שהם. המחיר הנוראי של ניתוק מכל מה שהם גדלו איתו ולתוכו - כלומר יסורים בכל דרך שהם בוחרים והמסע האישי הוא לא פשוט בעליל.

כמה פעמים אמרתי לעצמי תהיי רק עצמך תהיי את ואז הכל יסתדר, כי כולנו רוצים להיות מקובלים בחברה שלנו, תהיה אשר תהיה, אך האמת הפנימית מנצחת תמיד. עלי להיות נאמנה לאישיות שלי, לדעותי בכל נושא, ובלי לפגוע באיש או אישה, מי שאינו יכול לקבל אותי שילך לדרכו או דרכה. בגילי אני זקוקה להיות עם אנשים שנעים לי איתם והם נעים להם איתי. ככל שאנו מתבגרים הזהות הזו מתחזקת מאד, והדרך ברורה. אין יותר זיג זג. אם חלילה אני פוגעת במישהו בתום לב כמובן תמיד אני יכולה ואבקש סליחה ומחילה. יחד עם זאת אמון ואמונה הם הבסיס לכל היחסים שאנו בונים ונבנים מהם במהלך חיינו. יש כאלה שניתקתי איתם מגע אחרי שנים שהתכחשתי לאישיות שלי. פשוט אנו לא מתאימות להיות חברות והתובנה הזו חילחלה עד שעשיתי מעשה. וכמה טוב שכך. הרגשתי משוחררת בהמון מובנים.

גם באמנויות הבמה תן לעצמך דרור. האמן בעצמך. אני מכירה שחקנים שאכן "עושים שיעורי בית" כשהם נכנסים לדמות הם הולכים למקום שממנה באה הדמות וממש למדים כל זוית אפשרית של האפיונים של הדמות. כך גם בסיפור. הרי כבר אמרתי הסיפור בוחר בי לא אני בו. אם אתבקש לספר בנושא מסויים והסיפור לא יכנס ללבי אוותר על המופע הזה בלי לחשוב פעמיים. מה באמת הקהל יקבל זה האמת הפנימית העמוקה הנובעת מן הסיפור כי אני נכנסתי עמוק לתפקיד. ספרו את הסיפור שלכם, מן הלב ומן הבטן ותסמכו על אלה. אף אחד לא יוכל להישאר אדיש.