לפני כמה שנים טובות, היתה אמורה להיות לי הופעה במועדון גימלאי התעשיה האוירית בראשון לציון. כמנהגי בקודש יצאתי מביתי שעתיים לפני המועד של המופע. למה? אני אוהבת לראות בעיני את האולם, סידור הכסאות? המקרופון? וכל השאר. זה משאיר לי גם זמן קצר ל"התחממות" מיתרי הקול וכל הגוף הכל נעשה בנחת. אולם כשעליתי על איילון דרום, לפתע הרדיו הודיע שיש פקקים קשים ביותר לאורך כל נתיב האיילון וזה יקח שעות. איני זוכרת את הסיבה. מזה חשוב? מייד התקשרתי למועדון והודעתי להם. "הקשיבו לרדיו" ותדעו שאני בדרך. תקועה. לבטח לא אגיע במועד שנקבע לי. מה לעשות? דיברתי עם האחראית במקום, דיברתי עם מנהל כל המועדוני חברים של התעשיה האוירית, כולם היו מודעים למצב. אני מודה שלאט לאט כשעברה יותר משעה הייתי לחוצה. הבינותי כבר אז שכנראה "הערב אבוד" כי אנשים לא יגיעו למועדון ויחכו עד בוש. אני מודה שבכיתי במכונית, הייתי מתוסכלת, הייתי עייפה מאד, כי גם לעמוד במקום אחד אינו בדיוק "כוס התה שלי" והשיחות שלי מידי חצי שעה עם המועדון היו כאלה שהבהירו שאכן המופע שלי לא יתקיים. חוסר האונים, הכעס על המצב, כל אלה לא הואילו לי. ממרום גילי היום בטח שלא הייתי לוקחת ללב מצב כזה. קורה! הרי זה מה שקוראים "כח עליון" אינו בשליטתנו. אולי היום הייתי מסתכלת על המצב בהומור" אולי בינתיים הייתי מעבירה את הזמן בלספר לעצמי סיפורים מהמופע ואולי אחרים? איני יודעת אבל לבטח לא הייתי מגיבה בהיסטריה פנימית כמו לפני שנים. כנראה שעם הזמן והגיל שעובר אני למדה משהו. והעיקר אני חושבת רק חיובי גם על מצבים שאין לי שליטה עליהם. לפחות עשיתי עבודה פנימית עמוקה והשלווה היתה נשארת בתוכי אם הייתי אז כמו שאני היום. בקיצור אם יש לכם מצב כזה שבו אתם חסרי אונים, להתמסר למצב, לא להילחם, לא לכעוס ובטח לא להתעצבן כי זה לא טוב לבריאות והמצב לא ישתנה. אנו יכולים רק לשנות את הסתכלותנו וללמוד מזה. ובתקווה שלא ניחשף להרבה פקקים בעתיד (למרות שהעתיד לא נראה וורוד) אולי כדאי לחשוב על אלטרנטיבה. אבל לא כאשר אתם יוצאים מהבית והכל נראה נינוח ובסדר ואז באמצע הדרך !!! לא נורא יש תמיד את מחר והרי ברור שהשמש תזרח בבוקר והציפורים יצייצו. ואם נקום ונעמוד על רגלנו בריאים ומסוגלים לעשות כל מה שאנו רוצים דיינו.