אני פוגשת אותם כל הזמן, בכל מקום, את "פותרי הבעיות".

אפשר לזהות אותם בקלות, לפי המבט הדואג בעיניים, האכפתיות הגדולה, לעיתים קרובות הם ייראו עייפים ומתוסכלים.

"פותרי הבעיות" הם חלק גדול מאד מאוכלוסיית ההורים, אך רובם לא יודעים בכלל שהם כאלה. הם הורים אוהבים וטובים, חדורי אחריות ומסורים, שיעשו הכל עבור הילדים שלהם, ולמרות זאת הם מסתובבים תדיר עם רגשות אשמה, תסכול ותחושה שמשהו "לא עובד להם" בהורות.

כשאני מזהה אותם, אני מגלה להם בעדינות שהם לא אמורים לפתור לילדים שלהם את כל הבעיות. לרוב הם מסתכלים עלי מבולבלים, ולא ממש מבינים – הרי זוהי המהות של התפקיד ההורי בעיניהם (והאמת – בעיני רובנו). כי איזה מין הורים אנחנו אם הילדים שלנו סובלים מאיזשהו קושי ואנחנו לא מתגייסים מייד כדי לפתור להם אותו?

אז הורים יקרים, בזאת אתם משוחררים מתפקיד פותרי הבעיות של הילדים שלכם, ובכלל - אתם לא פה כדי לפתור לילדיכם את כל הבעיות והקשיים. רוצים לדעת למה?

כי בכל פעם שאנחנו עושים את זה עבורם, הם מפסידים עוד הזדמנות ללמוד איך להתמודד עם הקושי או הבעיה בעצמם.

ובכל פעם שאנחנו עושים משהו במקומם, באופן לא מודע ולא מכוון, אנחנו משדרים להם שאנחנו לא מאמינים בכוח שלהם להתמודד ולפתור בעיות בכוחות עצמם.

וכך, במקום לחזק אותם כמו שהתכוונו, אנחנו בעצם מחלישים אותם וגורמים להם לפקפק ביכולותיהם.

כי התפקיד הכי חשוב שלנו ההורים, אינו לעזור, לתקן ולפתור את הבעיות שלהם, אלא לתת להם את הכוחות והכלים להתמודד עם הקשיים והאתגרים בעצמם.

כי להתבגר ולגדול זה לרכוש עוד ועוד ידע, ניסיון ומיומנות בהתמודדות עם החיים והקשיים שמגיעים איתם, ולכן כל פעם שאנחנו מונעים מהם התנסות כזאת, אנחנו מחסירים מהם עוד הזדמנות לצבור אותם.

זה השלב שבו אתם אמורים לשאול: "רגע, אז מה את מצפה בעצם? שלא נעזור לילדים שלנו? שלא נושיט להם יד כשהם צריכים אותנו?"

והתשובה שלי היא: ההיפך!

תהיו שם בשבילם. תמיד!

רק בואו ניישר קו על מה זה אומר בעצם "להיות שם בשבילם"?

בדקו בעצמכם:

האם כשאתם פותרים עבורם את הבעיה, הבעיה באמת נפתרת מבחינתם?

האם הם נראים מאושרים ושלמים עם הפתרון שהצעתם או ביצעתם?

האם הם יצאו מהקושי שהיה להם חזקים ומיומנים יותר לפעם הבאה שיפגשו בקושי דומה?

האם הפתרון שנראה לכם נכון, תמיד יהיה הפתרון הנכון גם עבורם?

והכי חשוב: האם הצורך שלהם היה שתפתרו להם את הבעיה, או שאולי היה שם צורך אחר בכלל?

ברוב הפעמים הם זקוקים למישהו שפשוט יקשיב להם, יהיה איתם בקושי ויראה להם שהיא/הוא רואה אותם ומבין/ה את מה שהם עוברים.

יכול להיות שזה נישמע לכם כאילו הצעתי לכם לא לעשות כלום בשבילם, ודווקא כשהם במצוקה, אבל שימו לב: אני מזמינה אתכם לפעול בדרך אחרת, שגם תתרום להם המון, וגם – על הדרך - תחזק ותעמיק את התקשורת וההבנה ביניכם.

נסו להיזכר בפעם האחרונה שהרגשתם בעצמכם כועסים או מתוסכלים. האם רציתם שמישהו יגיע ויפתור עבורכם את הבעיה שלכם, בדרך שנראית *לו* הכי נכונה, או שרק רציתם מישהו שיראה אתכם בקושי שלכם ויהיה שם לצידכם?

ואם התמזל מזלכם והייתה שם נפש אמפתית ומבינה איתכם בקושי, האם זה היה בשבילכם הרבה או מעט, ההקשבה, האמפתיה וההבנה ללבכם?

אז בפעם הבאה שתראו את הילדים שלכם מתמודדים עם קושי, תסכול או כאב – לפני שתלבשו את חליפת גיבורי העל שלכם ותתחילו להציל אותם, עצרו וחשבו (או שאלו אותם), מה הם צריכים ומה יוכל לעזור להם בהתמודדות, או פשוט שבו לידם, התבוננו להם בעיניים ואמרו להם שאתם מבינים את הכאב/תסכול/כעס/קושי שלהם ואתם כאן בשבילם למה שיצטרכו, ואז פשוט תקשיבו.

**ואם הגעתם עד לפה, אולי יעניין אתכם לדעת שביום שלישי 11/8 בשעה 20:30 אעביר בזום את ההרצאה "מפסיקים לריב ומתחילים להקשיב". מוזמנים להירשם: https://bit.ly/2WXgvkK