מהי בושה? בושה היא רגש או חוויה חזקה וכואבת שביסודה האמונה שאנו פגומים ולכן לא ראויים לאהבה ושייכות. ההיפך של הבושה הוא תחושת הערך שלנו והבעלות על הסיפור שלנו.
ארבע נקודות על בושה: 
1. הבושה היא רגש עתיק, פרמיטיבי. היא אוניברסלית, מי שלא חווה בושה הוא חסר יכולת לנהל קשר אנושי וחסר אמפתיה. 
2. כולם חוששים לדבר על בושה. 
3. ככל שמסתירים את הבושה כך היא שולטת יותר בחיינו.
4. בושה מתקיימת בין אנשים.
הבושה היא בעיקרה פחד. פחד שלא יאהבו אותנו אם ידעו מי אנחנו באמת, מאין באנו, כמה קשה לנו, במה אנחנו מאמינים, ואפילו כמה אנחנו נפלאים כשאנחנו מצליחים (להכיר ביכולות שלנו קשה לא פחות מאשר להכיר בקשיים). זהו פחד לאכזב אנשים או להרחיק אותם. הפחד גדל למצב שאולי אפילו ניקבר תחת חוויה שעברנו אם נעיז לספר אותה (אפרופו לקיחת בעלות על הסיפור שלנו). 
הבושה גורמת לנו להשקיע מאמצים רבים כדי להבטיח שהכל ייראה "בסדר גמור" וזו הסיבה שהבושה אוהבת פרפקציוניסטים, היא אוהבת שיפוטיות, שתיקה וסודיות.
כולם חווים בושה: בזמן ההתבגרות, ביחס לדתות, במשפחה, בעבודה ובכסף, בהופעה ובדימויי גוף, בהורות ובסקס. מספיק הפחד שאולי ניחשב כבלתי ראויים כדי שלא נעז לספר משהו על עצמנו, שהרי הפחד משתק. 
כשקורה משהו מביש שאנו מסתירים בתוכנו הוא גדל ותופח, הוא מכלה אותנו. 
לחוש בושה זה להיות אנושי. אפשר גם לעמוד מולה ולצלוח אותה, ואפילו, בסופו של דבר לפתח בזכותה יותר אומץ וקשר. ככל שנדבר עליה יותר נחווה אותה פחות, כשהיא מוצגת בקול היא מאבדת מכוחה לכן כה חשוב לחלוק את הסיפור שלנו. בושה מתקיימת בין אנשים ונרפאת ביניהם. 
דברו על מה שאתם מרגישים, ספרו מה אתם מבקשים, העיזו להיות נזקקים.