המסע אל עצמנו דורש ברור סדרי העדיפויות שלנו, מה הכי חשוב ונחשב בעינינו? מעבר לרווחה וביטחון התשובות עשויות להיות מעורפלות. מה מעבר למשפחה עבודה ומערכת אמונות?
אני פוגשת גישות מנוגדות, אחת שרוצה לדאוג לרווחתם של האחרים ואחרת שרוצה לדאוג לעצמנו. כשדואגים לאחרים יש בכך מימד הרסני שיכול להוביל לבושה, משחקי כוח, אשמה ודחייה, כי אחרת אנו אנוכיים. במצב זה, כשאנחנו ממקמים את עצמנו בסוף ואת האחרים בראש, אנו הופכים מותשים בקלות ובמהרה מתקשים להעניק, ואם לא די בכך מעבירים את חוסר הסיפוק לאחרים.
בגישה האחרת הטענה היא שקודם כל יש לחשוב על עצמנו ולמלא את צרכינו – יש לכך משקעים מבוססי מניפולציות, אנוכיות וחמדנות שברוב הפעמים מובילים לבדידות, פחד וכעסים.
אז איך זה בכל זאת יכול לעבוד? זה יכול לעבוד רק לאחר שזיהינו את הדרישות שלנו. רק אז אפשר להפנות דאגה, עזרה וטיפול באחרים. כשהמיקום שלנו הוא במקום הראשון יחד עם האחרים ולא אחריהם.