על מי  אני צועק כשאני מתרגז על הילד שלי?

כשאנו מתרגזים על הילדים שלנו לא פעם זה לא באשמתם. כל אחד מאתנו חושב ומרגיש בכל רגע בחייו

וכמובן זה משפיע על תגובתנו, ואשתף אתכם במקרה שסיפרה לי לקוחה.

תוך כדי החלפת חוויות על השבוע שעבר מאז פגישתנו, אומר לה בעלה, ספרי לו איך צעקת על יעל (שם בדוי).

וזה הסיפור.

אני מתאמנת לריצות מרתון. הזמן שלי הוא בד"כ שבתות ולפעמים שישי אחה"צ. לפני שבוע יעל ביקשה שארכב

איתה על אופניים בשישי אחה"צ. התלבטתי ובסוף הסכמתי, למרות שידעתי שבשבת לא אוכל להתאמן עקב אירוע משפחתי.

בשלב מסויים יעל כנראה התעייפה והתחילה לקטר, וזה לא נגמר. בשלב מסויים, נמאס לי והחלטתי לשים לה גבולות וצעקתי 

עליה. היא נעלבה והתחילה לרכב חזרה הביתה. בבית זרקה את האופניים ורצה לחדר שלה מיבבת כולה. זה בכלל עצבן אותי

וצרחתי עליה. בעלי נבהל והתחיל לצעוק עלי.

כאן עצרתי אותה. היא נכנסה שוב לסיטואציה והחלה להתרגש. לאחר שנרגעה אלתי אותה שאלה פשוטה:

למה צרחת עליה?, היא ענתה, היא מקטרת, מפונקת. עצרתי, ושאלתי שוב למה צרחת עליה?. אמרתי לך ענתה והרימה את

הקול. חייכתי ושאלתי שוב, למה צרחת עליה?, את האמת שלך. הסתכלה עלי ואמרה, האמת, אחרי שבוע קשה חיכיתי לרוץ

ביום שישי, אבל יעל ביקשה והחלטתי "להקריב" את הריצה שלי עבורה, ואיך היא מתנהגת.

ראשית הודתי לה על הכנות, ושאלתי, ל"הקריב"?, עד כדי כך, את מבינה כמה יצאת לרכיבה טעונה?. את מבינה שהוצאת

עליה את כל התיסכול של השבוע הלוחץ וחוסר זמן לרוץ?. היה שקט, היא כאילו התקפלה בתוך עצמה, ואמרה, הבנתי, וואהו

מה  עשיתי?. הרגעתי אותה, אמרתי לה, לא עשית כלום. מותר גם לך להתפרק לפעמים. פשוט תמיד נסי לחשוב שנייה, להבין

מה קורה, וכשאת מפנה זמן  עבור  הילדים או כל אדם אחר, ודאי שאת עושה זאת מתוך שלמות. שאת באמת פנוייה.

כנ"ל אנחנו. לא פעם אנו מתרגזים לא באמת כי החדר לא מסודר, ולא באמת כי משהו לא במקום, או אוכל פתאום לא טעים. זה

שוט יושב על משהו שלנו, משהו שהציק או מציק כרגע. לכן מציע, לפני כל תגובה, עצרו, חשבו רגע מה קרה ואיך אתם הולכים

להגיב. פתאום תראו שהתגובה אחרת, ואתם רואים את הדברים באופן אחר לחלוטין. בהצלחה.