חווה בת 54. עובדת כבר 35 שנה במוסד ציבורי גדול בתל אביב. במהלך השנים עברה תפקידים שונים, התקדמה בתנאי השכר וההטבות. לפני זמן קצר, רותי, שותפתה לצוות, גדולה מחווה בשנתיים, יצאה לפנסיה. המוסד הציבורי בו עובדת, נוהג להציע לעובדים שצברו את כל זכויות הפנסיה המקסימאלית שלהם,( 35 שנה) לצאת לפנסיה ובכך לחסוך לעצמו הרבה שנות תשלום שכר. אגב, אלו שמעוניינים להמשיך בעבודתם, המוסד הציבורי מפנה אותם להמשך עבודה בעיסוק שולי, הרבה פחות משמעותי, אולי על מנת שהעובד ישבר וייצא לפנסיה.

חווה ואני מכירים כבר מספר שנים, בעבר עבדה מולי, כנציגה של אותו מוסד ציבורי. בנתיים היא עברה תפקיד ו אנו נותרנו ידידים שנפגשים אחת לכמה זמן לכוס קפה.  בפגישתנו האחרונה, העלתה בפני חווה את התלבטויותיה ואת חששה מהעומד להתרחש. "איך אני אסתדר מעכשיו רק עם הפנסיה?" "היכן אמצא עכשיו בגילי עוד עבודה? "  הבטתי בפניה וקלטתי את דאגתה.... עבורה, להשאר ללא עבודה בגיל 56 מהווה איום קיומי. שנינו שייכים לדור הזה של אנשים שמאמינים שצריכים לעבוד ולהתפרנס, ואולי, ללא יכולת הפרנסה, אנחנו לא ממש שווים, בעיקר בעיני עצמינו.

חווה? שאלתי.... למה את צריכה בכלל לעבוד? "מה זאת אומרת?" הסתכלה עלי בזוג עיניים גדולות ובפה פעור. ניכר בה שהופעה מעצם השאלה שלי....  מי אמר שאת צריכה בכלל עבודה? אולי  ההכנסה שתהיה לך מהפנסיה מספיקה לך על מנת להתנהל בכבוד?

ההפתעה שלה היתה מוחלטת... היא לא העלתה בדעתה את האפשרות הזאת בכלל. " מאז שרותי פרשה לפנסיה, אני לא עוצמת עין. מתגלגלת בלילות במיטה, מוטרדת מהמחשבה מה אעשה בעוד שנתיים".

בהנחה שהפנסיה שלך תספק את כל צרכייך, להתנהלות היום  יומית שלך, איך היית רוצה לבלות את השנים הבאות? מה החלום שלך?  "לא חשבתי על זה אף פעם. תמיד חשבתי על עבודה עד גיל 64" וכיוון שיש עוד 10 שנים עד אז, מעולם לא השקעתי בזה מחשבה".  ובכל זאת, לחצתי עליה... אני משוכנע שישנם דברים שאת אומרת לעצמך שהיית רוצה לעשות, לחוות... "לטייל בעולם עם בעלי, להנות מהנכדים, ללכת לקנטרי, לבלות עם חברות  ועם אחותי בקפה". כל משפט שיצא לחווה מהפה הרחיב את עיניה יותר. בסוף המשפט ראיתי אישה מחייכת מאוזן לאוזן, מאושרת. האושר שלה נבע מהאפשרות החדשה, שפתאום נפתחה בפניה. אפשרות שבכלל אל היתה קיימת בדיסק שלה קודם.

ככה אנחנו חיים את חיינו. מסתכלים על העולם דרך הפריזמה שלנו. בטוחים במאת האחוזים שהדרך שבחרנו היא הטובה ביותר, או שאין ברירה וחייבים להמשיך להתנהל, כי אין אשפרות אחרת. אנחנו לכודים בתוך מה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים על החיים או במה שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים עליהם ובטוחים לחלוטין שאין דרך אחרת להתנהל.

בשיחתי עם חווה, במילה שאלה אחת ששאלתי אותה הפכה פרדיגמות (משפטים שמסתיימים בסימני קריאה ) שחיה איתם כך השנים, מבלי לחשוב שישנה גם אפשרות נוספת. כל מה שעשיתי, הצעתי להציב סימן שאלה בסיום אותם משפטים שהיא נהגה לסיים בסימן קריאה.

סימן קריאה מתייחס לכך שאני אומר על עצמי משפט כגון: " אני כזה ולא אוכל להשתנות!!". באמירה מסוג זה, מוצגת החלטיות, בטחון בצדק האישי ואין ממש מקום להפתח לדברים חדשים. אדם שמסכים לשים סימן שאלה בסוף משפט כזה: " אני כזה ואני לא יכול להשתנות?" יוצר לעצמו פתח להפתח לדברים חדשים. אנחנו כבני אדם נוטים לסיים משפטים רבים שלנו בסימני קריאה, אולי מתוך הצורך בשליטה עצמית, או מהחשש שהאחר יחשוב אותי כאדם חלש. העוצמה האמיתית נמצאת בידי אדם שרוצה להתפתח, ומרשה לעצמו לשאול את עצמו אם "האמת" שלו היא האמת הבלעדית, או שישנן דרכים נוספות להסתכל על המצב..

ואם נחזור לסיפור הפגישה שלי עם חווה:  "איך אני אעשה את זה?" שאלה חווה .. שאלה מצויינת, עניתי. האם את יודעת מה התקבול החודשי שאת צפויה לקבל במועד יציאתך לפנסיה?  "לא אין לי מושג" ענתה. יש לך איך לברר זאת? יועץ פנסיוני שאת יכולה לתת לו את הניירת של הפנסיה שלך לבדיקה?  " בטח שיש.  מחר אדבר איתו ורבע פגישה"  מצויין עניתי. בהתאם לתשובות שיהיו לך מחר,  ולרמת ההוצאה החודשית שלך, תוכלי לדעת לתכנן את ההמשך. אם ההכנסה הפנסיונית מספקת, לא תצרטרכי לעבוד, ותוכלי להכין לך תוכנית "מה אני עושה ביום הראשון של שארית חיי". אם ההכנסה לא מספקת, ניתן לבחון באיזה דרך להשלים אותה לרמה מספקת. אולי במשרה חלקית לגמרי, אולי באיזה עבודה כעצמאית בחלק מהזמן..... 

נפרדנו לשלום, כשאני משאיר אחרי חברה מועצמת והרבה יותר אופטימית. מאושרת מהאפשרות החדשה שנפתחה עבורה, מתרגשת מעצם האפשרות לתכנן את העתיד שלה, באופו שונה ממה שחשבה עד היום..

ואתן קוראים יקרים? היכן אתם נמצאים ?

דובי

הכנס טקסט כאן