בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה. חתיכת מסע, הלו כן?

לפי אחת הפרשנויות, המסע נמשך זמן כה רב כדי שיתחלפו שני דורות כך שמי שיגיעו בסופו לארץ המובטחת לא יזכרו ולא ידעו מה קרה במצריים.

פרשנות אחרת אומרת שבני ישראל היו זקוקים לזמן רב כדי להתגבש לעם ולהשתחרר מזהות ותפיסה עצמית של עבדים.

אנחנו צועדות במסע חיינו בכל יום שעובר. בדרך אנחנו לומדות להכיר בעבר שלנו, חוות את ההווה ומצפות לעתיד (או חוששות מפניו).

העבר, מה יש בו? יש בו שמחות, זיכרונות טובים, תמונות שצרובות בליבנו – ממש סיר הבשר של בני ישראל במצריים.

מה עוד יש בו בעבר? זיכרונות פחות טובים, לפעמים חוויות חיים קשות, טראומות, איסורים, כאב, דחייה, פגיעות כאלה או אחרות, כישלונות – ממש בני ישראל העבדים תחת העול המצרי.

מה יש בהווה? הכול מהכול בערבוביה – טוב ופחות טוב. כשאנחנו לא יודעות לזהות את ה-DNA של השליחות הייחודית שלנו, אנחנו לפעמים מרגישות שהכנפיים שלנו קשורות, העבר הפחות טוב "משתלט" עלינו ומונע מאיתנו לפרוש כנפיים ולעוף, לצאת לעצמאות אמיתית – תודעתית, עסקית, נפשית וכזו שמזמנת את השפע.

מה יהיה בעתיד? זו שאלה מצוינת. אם נמשיך לפעול מאותו מקום של "כנפיים קשורות" ננציח את הקושי ולא נוכל להשתחרר באמת ולעוף לעבר עתיד טוב יותר.

השיטה שפיתחתי לליווי נשים לזיהוי ה-DNA של השליחות הייחודית שלהן, עוזרת להן להפוך את הכנפיים הקשורות לכנפי רוח, ומכאן גם השמיים הם לא הגבול.

אני מאוד אוהבת את המילים המופלאות של הרב קוק ואצטט אותו כאן שוב, בגרסה הנשית:

"עלי למעלה עלי כי כוח עז לך,

יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים,

אל תכחשי בם, פן יכחשו לך,

דרשי אותם וימצאו לך מייד".

תראו איזה יופי. כנפי נשרים מופיעות גם בהקשר של יציאת מצרים:

"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרַיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות, פרק י"ט, פסוק ד').

אז איך אנחנו יכולות להשפיע על ההווה ועל העתיד שלנו?

הבנת המסלול הנשמתי שלנו היא מפת הדרכים שלנו לצאת באמת מעבדות לחירות.
זיהוי ה-DNA של השליחות הייחודית שלנו, מאפשר לנו להתחבר לכנפי הרוח שלנו כדי לצאת ממצריים שלנו, מאותו מקום שגורם לנו להיות בתודעת קורבן של עבד או שפחה, מול מה שעוצר בעדנו.

שינוי התודעה מוביל להבנה עמוקה של מי אנחנו באמת. מסע החיים שהכין אותנו בצורה מושלמת לשליחות חיינו, הטוב שיש לנו להביא לעולם ויותר מזה – מאפשר לנו סוף סוף לעמוד בזקיפות ו"לעוף על עצמנו" חופשיות ומשוחררות.

בפרוש עלינו חג הפסח, הלוא הוא חג החירות, אני מאחלת לכל אחת ואחת מכן שתצליח למצוא את כנפי הרוח שלה ואיתן לעוף אל האושר, ההצלחה והשפע להם היא ראויה.

ואם אתן זקוקות למי שתעזור לכן לפרוש את הכנפיים, אני כאן, תמיד.

חג שמח!

נ.ב: אם מי מכן יודעת מי אחראית לציטוט של הרב קוק בגרסה הנשית, שתפו אותי כדי לתת לה קרדיט.