בשלב זה אנו נפגשים עם הצללים שבתוכנו, ואנו מתעוררים בבעתה, בכאב ובצער  מהאשליות שרקמנו לעצמנו.

בנקודה הזאת ממש יש לנו אפשרות לנוע לשני כוונים , כל אחד מהם יוביל אותנו למקום אחר לחלוטין.

הכיוון הראשון הוא להיכנס לעמדת הקורבן, להחליט כי נסיבות החיים פועלות תמיד נגדנו, לרחם על עצמנו ולהיתקע בעצב, בכעס בתסכול ובאמונה כי תמיד לנו קורים דברים רעים ואים לנו שליטה על החיים שלנו, המצב הזה מוביל אותנו לגיהנום עלי אדמות , לדיכאון ולייאוש מהחיים.

הכיוון השני הוא ההחלטה שכל מה שקורה הוא תמיד לטובה, אין לנו יכולת לדעת באמת איך הדברים פועלים לטובתנו, ומה שבטוח הוא שיש כאן שיעור ומתנה.
בשלב הזה אנו מניחים לעצמנו לשקוע לזמן מה בכאב, בעצב, ברחמים העצמאיים, בתחושות הקשות שצפות בנו.
כל כך חשוב לתת מקום לרגשות הקשים שעולים ולאוורר אותם, אפשר לצעוק בים, לרקוד בפראות, לכתוב, לדבר עם אנשים.
במקביל אנחנו רוצים  להתחיל לגשש ולחקור מה יש במצב הזה שפועל לטובתנו.
זה הזמן לעצור ולהיזכר ביכולת הפנימית שלנו להנהיג את עצמנו.
לזהות ולהוקיר את המתנה שקיבלנו, או את השיעור שלמדנו .

לדייק את השאלות הנכונות, ולסמוך על ההדרכה הפנימית שלנו שתכוון אותנו למי לפנות ואיזו עזרה לקבל.

אני יכולה להבטיח לכם שבסופו של תהליך תראו בבירור, כי מי שהייתם לפני מה שקרה ומי שאתם לאחר מה שקרה, הוא לא אותו אדם.
צמחתם,התפתחתם, גיליתם יכולות חדשות בתוככם שמשרתות אתכם במדרגת הצמיחה הבאה שלכם.
עליתם על רכבת שחשבתם שתיקח אתכם למקום אחד ובעצם ירדתם בתחנה אחרת, מפתיעה, חדשה והרבה יותר טובה בשבילכם.

לסיכום,
אם נכנס לחיינו מישהו שנראה כי הוא יודע את כל התשובות, סמכנו עליו והא אכזב אותנו.
מי יודע, אולי זה בגלל שבנקודה זו של חיינו אנו צריכים לפנות יותר מקום למנהיג הפנימי שבתוכנו ולאפשר לו להתפתח ולהוביל אותנו.

כי בסופו של יום, האחריות להציל את עצמנו היא שלנו בלבד, ואל לנו להשאיר את הכוח בידי האחר.