כך היה, הם ניצחו בתשעה קרבות רצופים והצליחו להשמיד את אויבם.

סיפור זה מנוגד להתנהלות האנושית הנורמלית שלנו.
רובנו אוהבים להשאיר את כל האופציות פתוחות, למשל:
אנחנו קונים ביטוח מורחב (לכל מקרה שלא יהיה), מחשב משוכלל מדי לצרכינו, שולחים את הילדים לחוגים רבים כדי שימצאו משהו שהם כישרוניים בו, 
קונים מערכת סטריאו עם פונקציות רבות ממה שנשתמש באמת ועוד.

האם זאת דרך יעילה לחיות את חיינו כשאנו מתרוצצים הלוך ושוב בין דברים שנראים לנו חשובים, אך שוכחים להקדיש זמן למה שבאמת חשוב ?

במיוחד בעידן הזה כשבכל שבוע נוספות אפשרויות נוספות ?

בניסויים שנערכו בתחום הכלכלה ההתנהגותית, 
מצאו שריצה מאפשרות לאפשרות לא רק מעלה את רמות הלחץ אלא גם מובילה להפסדים.

אנשים פשוט לא מסוגלים לסבול את המחשבה על אובדן ולכן עושים כל מה שהם יכולים כדי להשאיר את האופציות פתוחות.

ההתרוצצות הזו היא התנהגות אנושית מוזרה כשלעצמה, אבל מוזר עוד יותר הוא הדחף שלנו לרדוף אחרי אפשרויות שערכן נמוך, הזדמנויות שכמעט מתו או שלא מציעות לנו הרבה.

כמה פעמים קנינו משהו במבצע , לא בגלל שבאמת היה נחוץ לנו אלא בגלל הפחד שהמבצע יסתיים.
כמה פעמים נשארנו במערכות יחסים אבודות ?

צד נוסף של העניין בא לידי ביטוי כאשר אנו לא מבחינים שלדברים מסוימים שכן חשובים לנו יש דינמיקה של דלתות נעלמות.

אנחנו נמצאים הרבה שעות בעבודה מבלי להבחין שהילדים גדלים אט אט.
אנחנו מזניחים את גופנו ולא שמים לב שמצבו מתדרדר במשך השנים.
אנחנו לא מוצאים זמן להשקיע במערכות יחסים ופתאום מרגישים בודדים.

אולי היה נחמד יותר אם הייתה לנו אזעקה פנימית שמתריעה לנו כאשר דלתות עומדות להיסגר על האופציות החשובות ביותר שלנו.

קשה לסגור דלתות שנדמה לנו שיובילו אותנו למקום טוב יותר.
קל יותר לסגור את הדלתות הקטנות, הפחות חשובות.
יש דלתות שעדיף לסגור כבר עכשיו מפני שהן מסיטות את האנרגיה שלנו ואת המחויבות שלנו הרחק מהדלתות הספורות שחשוב שיישארו פתוחות.

ההחלטה לא קלה.

כשאני לא יודעת מה לעשות אני שואלת את הלב:

האם האופציה הזו מרחיבה את ליבי? או מכווצת אותו ?
האם אני חשה התרגשות ?

איך ארגיש 10 דקות אחרי?
10 ימים אחרי?
10 חודשים אחרי?
10 שנים אחרי?

כשיש ספק אז אין ספק, מתבצעת החלטה.
​(השראה למאמר "לא רציונלי ולא במקרה/ דן אריאלי)