והפעם ההיא שרצינו לנסוע לחיפה, רצנו לאוטובוס שחיכה לתורו ברציף הרכבת בתל אביב, (נכנסנו לפני כולם כי נפנפנו בתעודה החופשית, ובמשפחת אגד ברור שבנות חבר נכנסות ללא תור) רק באיילון דרום גילינו שאנחנו בעצם על האוטובוס לירושליים...

והלילה בו העמסנו ציוד למעונות הסטודנטים בבאר שבע, בבאגז' של האוטובוס בחניון המרכזי, שנפתח במיוחד עבורנו, כולל שני זוגות אופניים ( ככה שאת בת חבר ויכולה בלילה להעמיס..)

והפעם ההיא על כביש החוף כשנוסע התעלף באמצע נסיעה, ותרגלתי עליו את מה שלמדתי במד'א.

וסיפורים של אנשים בדרך.

היום נוסעים בתחבורה ציבורית, כל אחד בנייד שלו, ואת הסיפור אפשר לשמוע בקולי קולות, אם נרצה או לא.
לפעמים אפשר למצוא בנסיעה ברכבת חיבורים אנושיים מפתיעים.

אבל רוב הזמן זה נראה כאילו כל אחד מחובר באינפוזיה של חוט המטען לנייד או ללפטופ שלו.

מתגעגעת לעבר, לסיפורים, לשיחות בנסיעה, לקשר האנושי שבחברה שלנו הולך ומתמעט.