כשבא לנו להקיא מרוב זה שאנחנו מרחמים על עצמנו.

כשאנחנו ממש מחפשים דרך מילוט מהנסיבות שכובלות אותנו.

אז , ורק אז אפשר להתחיל להבין שהדרך שעשינו עד כה, 
זו שעלתה לנו בדם, יזע ודמעות. 
היא בעצם הדוקטורט שלנו באוניברסיטה של החיים.

הזהות האמיתית שלנו היא לא התארים שצברנו, או התעודות שיש לנו, או עמדת הכוח או הסמכות בה אנו נמצאים.

הזהות האמיתית שלנו טמונה ביכולות ובמיומנויות שפיתחנו לעצמנו תוך כדי התגברות על משברים וטראומות בחיים.

יכול להיות שעברנו תאונה, או מחלה ושיקמנו את עצמנו.
יכול להיות שנולדנו וגדלנו בסביבה של סיכון, הזנחה, מצב כלכלי קשה, חוסר רגשי, אי ודאות ועוד
ולמרות זאת מצאנו דרך להתגבר, לצמוח וליצור משהו חדש וטוב.

הכאב דחף אותנו להתפתח בדרכים מסוימות, ומנקודה מסוימת, דרכים אלו הן המתנות שנועדנו להביא לעולם.
כל אחד בדרך הייחודית שלו, בטביעת האצבע שהיא רק שלו, 
בתפיסה מסוימת שמחברת דברים באופן שרק הוא מחבר אותם.

ברגע שמבינים את זה - אנו עוברים לצד השני של המטבע, הקורבנות הופכת ליוזמה.
יוזמה להיות ברכה לעולם, לברך אנשים במתנות שלנו, ללמד אותם לקצר את הדרך שלהם. 
להיטיב עם איכות החיים שלהם ע"י השלמת פיסת הפאזל שחסרה להם.
זו שיש לנו לתת להם.

אז מה הכאב שלך ?
איך פתרת אותו ?
מה המתנה שלך לעולם ?