בהמשך, ההקשבה מקבלת צורה של שיקוף, חשיפה של הקשרים חדשים, הדהוד משותף על משמעות וחשיפת שורש העניין.
ואז מתרחש הקסם - נוצרת הבנה חדשה, מתפרקת תפיסה ישנה, משתחררים מועקות וכאב. נכנס אור גדול למקום שהיה פעם חושך.

שם בנקודה הזאת קוראת פריצת הדרך אשר כתוצאה ממנה משתנה המציאות דרך עשייה נינוחה.

אין צורך בייעוץ, אין צורך בהכנסת דעות ומחשבות זרות לאדם, יש צורך רק בהקשבה אמיתית, רב חושית, שלווה ואוהבת.

ציטוט שמבטא בעיני הקשבה נדירה הוא מתוך הספר "מומו" של מיכאל אננדה:

"מה שהיטיבה מומו לדעת מאין־כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!

אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.

היא ידעה להקשיב כך, שבני־אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן־שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת־הלב ובמלוא־ההשתתפות.

בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו.
מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם.

ביישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. 
אומללים ומדוכדכי־נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על־נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח־פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה,

שהוא, כמות שהוא, קיים בין בני־האדם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל־כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת." ~ עמוד 16