לצערנו, רוב האנשים אינם חווים אהבה מדרג גבוה, בגלל קשיי הקיום, פחדי ההישרדות, ומוגבלות ביכולת לאהוב.

בילדותנו חווינו לב טהור, נקי, פתוח ואוהב. 
עם הזמן הלב נהפך לדואג, פגוע, כועס.

במשך השנים, מעיין האהבה התכסה בשכבות של כאב, עלבון, פגיעה והטעם המתוק של האהבה הפך למרירות הלב והנפש, אדישות וחוסר יכולת לקבל.

ברמות קיום נמוכות מאוד, האהבה אינה נעלמת, היא הופכת לדחייה, שנאה ואף אלימות - כל אלו הם ביטוי לאהבה שנכלאה. 
גם כאשר אנשים נלחמים אחד בשני הם בטוחים שכוונתם אהבה - קיצוניים טובחים בעמים אחרים כי הם אוהבים את האל שלהם, או מטרה צודקת אחרת.

לעיתים, דווקא הקרובים לנו ביותר, אלו שמכירים אותנו הכי טוב ורואים בבירור את מגבלותינו, חשים חובה לשפר ולתקן אותנו (בשם האהבה).
לנו היכולת לבחור כיצד לשפוט את זה.

"נאמנים פצעי אוהב" - לעיתים ביקורת ושיפוט הם סוג של עזרה המושטת לנו.
אל תתנו לאגו הפגוע שלכם לבלבל אתכם בעניין זה.
כשמזדמנת לחייכם התנסות מצד אלו שקרובים אליכם, התנסות מאתגרת, כואבת פוצעת.

עצרו לרגע וחשבו מה באמת מסתתר מאחוריה ?
מה הכוונה המיטיבה שנמצאת מאחור ?
איזו איכות אני לא מבטא כרגע בחיי ורוצה לצאת החוצה ? מה משקף לי האחר ? מה נמצא אצלי בחוסר או בעודף שגורר כזאת תגובה ?
איך ממה שקורה כרגע אני יכול ללמוד על עצמי, ממה אני נמנע ? על אני לא רוצה להסתכל?

אני מאמינה שהכל לטובה תמיד !
שהנשמה מעדיפה התנסות מאתגרת על פני חוסר תזוזה ותקיעות.
שהדרך חכמה מההולך בה, והתנסויות קשות מחייבות אותנו לפתח איכויות שיש בנו באופן נסתר ושהגיע הזמן להוציא אותן לאור.

באהבה