התיק על הגב שוקל 15 קילו. יש בפנים שק שינה, בגדים ללילה, בגדים ליום, אוכל, מים (הרבה מים) וספר דיי עבה (קרוב לקילו נוסף על הגב). ואני ממשיך ללכת.

מימין צוק תלול בצבע חום-סגלגל ומשמאל... אחיו התאום.

ואני הולך.

במישור אין לי בעיה אבל כשיש עליה אז התיק נצמד בעקשנות לגב, מתעקש שאסחוב אותו גם. ו...נו...גם בירידה אלא מה.

מתחיל להיות קשה ללכת כ"כ הרבה, ואני שואל את עצמי - מה מניע אותי להמשיך הלאה?

"איזה נוף" צועקת לי מקדימה אשתי היפה, "צלם אותי". ואני מצלם והנה קיבלתי את תחילתה של התשובה.

ואני ממשיך ללכת, זו כבר השעה השביעית. וחם. והכתפיים מתעקשות שוב על השאלה מה מניע אותך להמשיך?

ואני חושב לעצמי שיש מספיק סיבות לעצור עכשיו לנוח (למרות שעשינו את זה רק לפני דקה) אבל יש משהו בלהמשיך לנוע הסיפוק הזה שבתנועה, האתגרים הקטנים בדרך כמו חצייה של הנהר על-גבי קצוות של אבנים חלקות, כמו העלייה התלולה שבקצה שלה אתה נעמד לרגע ונושם אויר פסגות ומגניב
חיוך של סיפוק, המפגש המחודש עם אהובתי לאחר  שלושים דקות של הליכה שלא ראיתי אותה מלבד דמות רחוקה שנעה מלפניי. והחיבוק איתה. והנשיקה.

כן, יש הרבה סיבות מדוע להמשיך לנוע.

גם ביוון העתיקה דנו בשאלה הפילוסופית הזו שחשבתי עליה במהלך ההליכה. הם קראו לזה קטרזיס.

לגוף קשה, הוא סובל, כמעט ומתיאש, אבל בסוף מגיע לקטרזיס.

קטרזיס זו ללא ספק המילה, כי רגע לפני שאשתי ואני נשפכנו ללא כח לקראת עוד הפסקה, התגלה לנו במלוא תפארתו הואדי הגדול של עמק מארקה. מרחק נגיעה מאיתנו עמק בשלל צבעים ירוק, חום, סגול, כחול, ומעל כולם בולט בכוחו, בעוצמתו, בהדרו, הצבע הצהוב. אלו הם השדות הצהובים
שמושכים אותנו אליהם בדילוגי שמחה.

כן...קטרזיס זו המילה. את כל הדרך המאתגרת הזו היה שווה לעבור ולו בשביל הרגע האחד הזה של ההנאה, של החוויה, לנשום לתוך אוקיינוס הנשמה את המראה המופלא של אותם שדות צהובים.