"כן אנחנו רוצות חביתה" ענתה בתי האמצעית שמארחת את חברתה בביטחון עצמי של בת שבע.  הן יושבות מולי בשולחן במטבח, מימיני הגדולה שחזרה מפעולה בצופים, כבר עמוק ב'טיק טוק' ולא מתפנה לשאלות זוטות על חביתות.

הקטנה שלי המתוקה בת הארבע רק לפני רבע שעה נפרדה מחברה שלה שאותה אירחה, ואני, ה'אחראי על הילדים ביום שלישי', לא שמתי לב שנרדמה על הספה הירוקה החדשה שמול הטלוויזיה.

שולחן ה'אי' שבמטבח בצבע עץ אלון מבוקע, בחרתי אותו ביחד עם אשתי, אבל עכשיו כמעט ולא רואים את צבעו, מכסי גבינה לבנה, קוטג', צהובה, גם חומוס וטחינה נפתחו עליו, חביתה אחת גדולה שכבר הכנתי (ועליה אני גאה) מונחת בכבוד במרכז השולחן, עוד שלל לחמים ופיתות שהופשרו, כוס מים בצבע שונה לכל ילדה, ואחת גם לי, דווקא שקופה, עם סודה.

כמו מנהל מטבח מיומן אני מכניס ומוציא מהמקרר ומהמזווה, מלהטט עם המחבתות, פותח וסוגר מגירות, כבר מכיר היכן נמצאים התבלינים, קרש החיתוך, את הלימון אני לא מתעצל וקוטף ישירות מהעץ שבחצר.  הרצפה טיפה שמנונית כי אני אמנם שף משובח (בעיני עצמי) אבל גם ביני לביני אני מודה שלשמור על ניקיון זה לא הצד החזק שלי.  אבל מה זה משנה – הבנות נהנות ו..אוכלות.

בזווית העין אני מעיף מבט מידי פעם בקטנה שישנה, מרב להיטות לא הצלחתי להחזיק אותה ערה, לקלח, ובעיקר לשים לה 'תחתוני לילה' כפי שאנחנו מכנים אותם ביננו לבינה.

ואז נכנסה אשתי לדירה.

אני כאילו ולא שם לב לבואה, גאה מידי בסיטואציה – שולחן מלא כל טוב, בנות שמחות ואנרגיה כיפית שכזו, ואני רוצה (כל כך!) לשמוע ממנה מילות שבח על היותי 'אחראי על הילדים ביום שלישי' מוצלח.

לאחר סקירה מהירה של השטח היא שמה לב לקטנה על הספה, שואלת כלאחר יד "שמת לב שהיא ישנה?" ואני עונה "כן" באגביות , כאילו החשוב הוא כאן במרכז השולחן.  מה שנכון בעקרון, אבל הפה של אשתי כבר התעגל ב-30 מעלות, ממש כמו נוסחה מתמטית זה קורה לה בכל פעם שהיא מאוכזבת ממני.

"לא קילחת אותה נכון?" שואלת-יודעת את התשובה בקול מונוטוני שאומר יותר ממה שהבנות שומעות. אני לא עונה אבל מזמין אותה לאכול איתנו (רוצה להגיד אבל לא מעז, שהאמצעית אתמול לא החליפה איתה מילה כל הארוחה וגם בקושי אכלה, והנה תראי אותה עכשיו פורחת), היא מתעלמת מההזמנה ועולה למעלה, מחזיקה את הקטנה עליה.  "לעזור לך להחליף לה חיתול?",  "לא" היא עונה ב'אשתית מדוברת', שפה שהתחלתי ללמוד מאז שנולדו הבנות, "אסתדר לבד" מוסיפה.

איך שאשתי עולה הרעש של המזגן חוזר, הוא עושה זאת כל כמה זמן, אולי בגלל החיבור שהתרופף בין הצינור לדמפר, אבדוק זאת כבר מחר, אבל הרעש מבהיל אותי בכל פעם מחדש, והפעם קצת יותר כי הזווית בפה של אשתי קיבל חיזוק בצורת שני קמטים מעל השפה לפני שעלתה.

"אבא תביא לי מים" ועוד קריאות של "תן לי", "תביא". אבל גם "טעים" ו"יש עוד?" עושות עיסוי נעים לעור התוף שלי, למרות שהבטן מתכווצת. איזה חוסר אחריות מצידי, איך נתתי לה להירדם ככה על הספה הירוקה?

וכשאשתי יורדת הקמטים שנוספו לכל אורך המצח שלה מסגירים שמשהו קרה.  מסתבר שהיא נכנסה להתקלח כדי לתת לקטנה להיכנס לשינה עמוקה ואז תוכל להחליף לה בלי שתתעורר אבל בעשר דקות שהתקלחה הקטנה הספיקה לעשות פיפי על כל המיטה.

אם אשתי יכלה לדפוק לי על הראש את המחבת הרותח עם החביתה שאוטוטו מוכנה, היא הייתה עושה את זה בלי בעיה. אבל במקום זה היא שותקת, ניגשת למכונת הקפה שבפינת המטבח, ביחד תכננו שתהיה שם, ככה זה גם יפה וגם נח, מכינה לה קפה בשקט מתוח, שב'אשתית מדוברת' זה אומר "אתה בעצם אבא לא מוצלח, ואי אפשר לסמוך עליך".  מעניין אם הבנות כבר מבינות את השפה.

היא מתיישבת ומניחה את הקפה על שולחן הצד הלבן עם הרגל הדקה שיכול להשתחל מתחת לספה, כך אפשר להניח את כוס הקפה בבטחה, איך ששנינו ראינו את שולחן-הצד הזה התלהבנו ומיד קנינו. זה היה בראש השנה.
בינתיים החברה של האמצעית הלכה ונשארתי עם שתי הבנות על ה'אי' בצבע אלון מבוקע, בת אחת ישנה למעלה במיטה רטובה, ואשה מכונסת בעצמה עם קפה על ספה ירוקה.
עוד מעט אעלה איתן למעלה שיתקלחו וילכו לישון, אחליף גם את המצעים של הקטנה וכל תכנון רומנטי שהיה לי להמשך הערב הושלך כבר מזמן לפח הזבל המעוצב למטבח שאשתי ואני קנינו בחנוכה.

אחרי שאסיים וארד למטה לברר מה מצב הרוח אקבל פנים קפואות עם זווית כבר של 45 מעלות, קמטים בכל הפנים ומבט חלול שמפזר סאב-טקסט של בערך עשרה עמודים במחזה על האישה הפולניה המאוכזבת מבעלה.

ואז גם אני אגש למכונת הקפה, ובזמן שאמתין שיהיה מוכן אסתכל על הבית המעוצב עם הכתמים על הרצפה בצד המגבת הצהובה שנפלה, שלל מכובד של פירורי לחם וסלייס אחד של חביתה אבודה שזרוקה לצד כסא הבר שאשב עליו עוד מעט עם כוס הקפה.
לא ארים את החביתה מהרצפה, שתחכה עד מחר. גם לי יש שפה משלי.