צעקו לי 'בראבו' על משהו שאני כתבתי,

אני הרגשתי

ואני יצרתי.

וזה הייתי אני שריגשתי אותו, אותה,

את אלו שצעקו לי בראבו בסוף ההצגה.

אני מזיל דמעה (בסתר) כשאני עומד מול הקהל שצועק לי את המילה,

שממנה פחדתי אבל אליה נמשכתי.

ואני לא יודע אם רק בשבילה עשיתי את

כל המאמץ – לעזוב את העבודה הבטוחה

ולצאת לדרך חדשה. לא ידועה.

האם כל זה רק בשביל לשמוע את המילה

הזו בסוף ההופעה?

או אולי זה בגלל מה שעומד מאחוריה,

הדרך אותה עשיתי,

והיכולת להצליח לגעת,

ולו לרגע,

בעצמי.

וההבנה הזו, שכשאני נוגע בעצמי אז אולי אני מצליח לגעת,

ולו לרגע,

בליבו שלו, בליבה שלה,

עד כדי כך שבסוף המופע של צח חרמון הם יבטאו

במילה השגורה את מה שחשו

כשאני עמדתי לפניהם

והצגתי.

ועל זה אני מזיל דמעה (ולא בסתר),

ביושבי עכשיו בסוף היום וכותב לעצמי מילת תודה –

בראבו!