אבא שלי שר שנים במקהלה (הלוואי עליי הקול שלו)

ואחד המשפטים שנהג לומר היה "מי ששר אינו זומם דבר".

וזה כל כך נכון.

מי שזומם הוא המח שלנו שעסוק רב הזמן בלחשוב ולתכנן ולפרשן ולהתכונן ו...

רגע. עצור....

עבורי זה נכון בנגינה - הפוקוס בתווים, במלודיה ובהנאה תופסת את מלוא תשומת הלב.

כך זה גם בטיולי אופניים בשטח, בשחייה, במדיטציה, הפוקוס מעלה את התודעה לתדר גבוה ואז נשאר רק להתחיל מחדש ולהנות מהרגע.

בשנה האחרונה אני שר הרבה עם אבא שלי ועם האקורדיון שלו, שירי ארץ ישראל של פעם, ואנו עסוקים רק בלהנות אחד עם השני. בתדר גבוה של ביחד. והמח לא "זומם" שום מחשבה ושום ביקורת, אלא מתרכז ברגע הזה.

אמן שכמה שיותר אנשים בעולם הזה ישירו, וימשיכו לשיר, כל הזמן.