איך ששחררתי לו את הרצועה הוא זינק כמו מתוך לוע של תותח למרחבי הירוק-צהוב שמסביב.

התבוננתי בריצה שלו לכל כיוון בהשתהות, מהופנט לתזזית-כמו של שיכור- שבה ניתר מסלע לסלע, משדה אחד לשני במהירות ללא מחשבה.

התבוננתי. התרגשתי. רעדתי בכל גופי.

כי מה שראיתי מולי זו היתה סימפוניה מרטיטה, תשובה לכל מי שאי-פעם שאל את עצמו מהי משמעותה של המילה חופש.

אבל מה עושים עם החופש עכשיו?

אה... זו כבר שאלה מכשילה.

הכלב יוכל לבחור להתחיל מחדש אבל רב הסיכויים שיחזור לאדונו בדרך שאותה הוא מכיר, ישכח או יסלח לאותו אדון השאיר אותו לילה שלם עזוב ורטוב בקור מקפיא.

ואותו אדון (אם יגלה) בוודאי יכעס עליי מדוע שחררתי אותו ומדוע אני מתערב בכלל.

אבל לי זה לא אכפת. כי החוויה הזו, המהפנטת. הדקה הבודדה הזו שבה ראיתי אותו רץ, מאושר, ללא מעצורים. כל גופו זועק אליי וצועק "תודה!".

מכשכש, מסתער, מתפתל, מתמסר, עף לו במרחבים הגדולים.

אושר מוחלט ללא חשש.

חופש של ממש