מחר אני ארצה בפני הסטודנטים במכללה למינהל שנמצאים בשנתם האחרונה ללימודים על משמעויות הבחירה בפתיחת עסק עצמאי . זה הולך להיות הסיפור הראשון בהרצאה. וכיוון שבשבוע שעבר חגגנו את עצמאות מדינתנו, אז חשבתי שזה יתאים גם היום

כשהייתי שכירה, נכנסתי לחדר של פיטר, המנכ''ל הבינלאומי והכי מעורר השראה שלי. עם תסכול נורא גדול:

- אני לא יכולה - אמרתי לו - אני לא יכולה!

- האם את בטוחה? - הוא שאל אותי

- כן , הייתי רוצה יותר מכל, אבל אני יודעת שאני פשוט לא יכולה. זה הגבול שלי. אני לא ''כל יכולה''.

פיטר התיישב כמו בודהה באחת מהכורסאות הכחולות הנוראיות שהיו במשרדו. הוא חייך , הביט לי בעיניים, הנמיך את קולו כפי שעשה בכל פעם כשרצה שאקשיב לו בתשומת לב , ואמר :

- תני לי לספר לך סיפור ...

ובלי לחכות לאישור שלי, הוא התחיל.

כשהייתי קטן , זוכרת, שכילד הולנדי קטן עברנו כל המשפחה בשליחות לקולומביה?...
שם ראיתי לראשונה בחיי קרקס והתאהבתי.  ומה שהכי אהבתי בקרקס זה את בעלי החיים (כשעוד לא הבנתי את המשמעות העגומה של חייהם בקרקס).

הפיל משך את תשומת לבי במיוחד, וכמו שמאוחר יותר התברר, כל הילדים אהבו אותו.
במהלך ההופעה , החיה העצומה הזו הציגה באצילות את מימדיה הענקיים, את גודלה, את משקלה, ואת כוחה... אבל אחרי הביצועים האלה, בין המופעים, הפיל תמיד היה קשור בשרשרת ליתד קטנה התקועה בקרקע ונקשרה לאחת מרגליו .

היתד היתה רק חתיכת עץ קטנה , בקושי 30 סנטימטרים אורכה. נכון שאל היתד הקטנה הזו נקשרה שרשרת עבה וחזקה , אך היה לי ברור שפילים גדולים, שמסוגלים לעקור עץ עבות על שורשיו מהאדמה, יכולים בקלות להשתחרר מהיתד הזו ולברוח.

תעלומה זו המשיכה לסקרן אותי . מה החזיק את הפיל שם? למה הוא לא בורח ? כשהייתי בן 5 או 6, עדיין סמכתי על ההסברים שסיפקו המבוגרים. פניתי לכל המבוגרים שהערכתי. שיתפתי את המורה שלי, את אמא שלי ,את דוד שלי בשאלת הפיל. אחד מהם הסביר כי הפיל לא נעלם משום שהוא מאוּלף.

אז שאלתי את השאלה המתבקשת : "אם הפיל מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו ? "

אני לא זוכר שקיבלתי תשובה ברורה לשאלה הזו... . עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל, ונזכרתי בה רק כאשר מצאתי אחרים ששאלו את עצמם את אותה בשאלה בזמן כלשהו.

שנים מאוחר יותר , למזלי, גיליתי שמישהו היה מספיק חכם כדי לבוא עם התשובה :

הפיל בקרקס לא בורח כי הוא קשור ליתד כזו, מאז שהיה מאד-מאד קטן.

עצמתי את עיני ודימיינתי את גור הפילים חסר ההגנה הקשור ליתד. אני בטוח כי באותו רגע, החמוד הקטן הזה משך ודחף עד שעייף את עצמו בניסיון לשחרר את עצמו לחופשי. וללא קשר לגודל מאמציו, הוא לא הצליח, כי היתד היתה חזקה ממנו.

דמיינתי אותו מתאמץ עד שתשו כוחותיו והוא נרדם. למחרת ודאי ניסה שוב, ולמחרת שוב ושוב. עד שיום אחד, היום העצוב בהיסטוריה שלו, היום בו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
הפיל העצום ורב העוצמה הזה, שאת רואה בקרקס, לא בורח רק בגלל דבר אחד מאד מצער, הוא חושב ומאמין שאינו יכול.

יש לו זכרון כזה, של חוסר אונים, שנחרט במוחו ממש אחרי שנולד.

והחלק הגרוע ביותר הוא שהוא מעולם לא חזר לבדוק ברצינות את הרלוונטיות של הזיכרון הזה...

ולכן הוא לעולם לא יחזור לבחון מחדש את כוחותיו

ככה זה, כולנו קצת כמו הפיל בקרקס. אנחנו עושים את דרכנו  בעולם כשאנחנו מחוברים למאות יתדות שמגבילות את חירותנו.

אנחנו באמת מאמינים ש" אנחנו לא יכולים " , וזה הופך כל מכשול קטן להר ,פשוט כי פעם, לפני הרבה זמן , כשהיינו קטנים, ניסינו לעשות משהו ולא הצלחנו.

אנחנו עושים לעצמנו את אותו הדבר שעשה הפיל, אנחנו חורטים במוחנו את המסר: "אני לא יכול - אני לא יכול ולכן גם אין טעם שאנסה, לעולם. "

אנחנו גדלים, נושאים את המסר הזה, שאנחנו במו ידינו כפינו על עצמנו , שבגללו אנחנו לא נחזור לעולם לנסות ולהשתחרר מהיתד.

בכל פעם, וכל כך הרבה פעמים, כשאנחנו מרגישים כבולים לאזיקים ושרשראות, אנחנו מסתכלים מזווית העין על היתד וחושבים

אני לא יכול ולעולם לא אוכל.

פיטר שתק. ואז הוא התקרב, התיישב על הרצפה מולי, והמשיך:

זה מה שקרה לך. את בוחרת בחיים מלאי תנאים שהיו שייכים למיכל, שכבר לא קיימת יותר, שפעם לא יכלה לעשות את זה.

הדרך היחידה שלך לדעת אם את יכולה לעשות משהו, היא רק לנסות אותו שוב ושוב. שימי את כל ליבך ומרצך בדבר. את כל ליבך.


אז, אם יש לכם איזושהי מטרה שקשה לכם להגיע אליה, ולהשיג אותה זה בסדר. פשוט רשמו לעצמכם בתכנית העבודה או ביומן, לבדוק שוב בעוד חצי שנה, אולי עכשיו כן אוכל. להתקבל. לעשות. להשיג. מה שזה לא יהיה.
כי אנחנו העצמאיים, אין לנו אף אחד אחר מלבדנו... לטוב ולרע
וזו הסיבה שבחרנו  בעצמאות. לא?