אשה אחת לבד על הבמה
אשה אחת לבד על הבמה
כאבי הבטן מתחילים 24 שעות לפני..הלב מאיץ את פעימותיו ואת חשה שכל רגע את עומדת לאבד את ההכרה ..הידיים רועדות לך ואת שותה מים ללא הפסקה ,נוגסת בעוד חטיף מתוק להעלות את לחץ הדם ושום דבר לא עוזר..לא חיבוק של הילדים ולא ליטוף ומילות הרגעה של בעלך ...הלילה לא שקט.
את מתעוררת בבקר של ההופעה מתבוננת במראה ושואלת את עצמך: למה כל הסבל הזה? מה את צריכה את זה? ואת לא יודעת לענות..במוחך מתרוצצות אפשרויות ביטול ודחייה ואפילו העברת המופע לזמרת אחרת..
אבל משהו חזק ממך משאיר אותך עם האחריות הגדולה שזה לא אפשרי כלל וכלל... את חייבת לעשות את זה!- ורק את.עד שמגיעה השעה להתקרב אל האולם,את :דואגת להכין צהרים לילדים, לכבס את החולצה שהילד צריך דחוף למסיבה, לקפוץ אל הדואר, להוציא את הכלבה ,לענות לטלפון מאמך ולעודד חברה במצוקה.. והופ!! השעה כבר מאוחרת ואת צריכה להתיפייף ולהתארגן לקראת הרגע הגדול.
אז ,את מוצאת לעצמך זמן לפני המקלחת ,נועלת את הדלת, נשכבת על המיטה ומנסה להתחבר אל עצמך במדיטציה..."מחשבות טובות, מחשבות טובות"..את משננת והמחשבות לוקחות אותך רחוק... לבדוק את הפרטים האחרונים: האם הכנת מערך מופע? האם דאגת לפרסום מספיק ? מי יקבל את הקהל בכניסה? האם יגיעו אנשים? ולמה בכלל את עושה את הכל לבדך? איפה טעית? למה את לא לוקחת לך סופסוף מישהו שיטפל בכל "כאבי הראש הקטנים" האלה כדי שתוכלי להיות מרוכזת רק בשירה..?
בקיצור לא מדיטציה ולא נעלים.
את מגיעה לאולם,נרגשת.. הלב כבר לא במקום..
הוא מצא לו חלק אחר בגוף להתישב בו...בתחתונים...
אז האורות כבים...את עומדת לבכות..
הנה זה קורה... את הולכת לחלוק עם האנשים את רגעיך, את רגשותיך,את עומדת לשתף את האנשים בשמחות ובחוויות שעברת ומתוך כל זה את יודעת, שמשהו גדול יצמיח אותם למעלה. את מבינה שיש לך תפקיד גדול ממה שאת חושבת.. הרבה יותר מלהיות זמרת ולשיר יפה...
את מבינה שיש לך יעוד -לקרב לבבות ולחבר אנשים אל עצמם אל מהותם ...או שתצליחי או שלא אבל את חייבת לעשות את זה !!
למה?- כי את רוצה.
ואת לבד...שנים....והבדידות שהיתה מועקה כל כך גדולה הופכת להיות ענן חולף ובמקומה מגיעה קרן שמש... וקשת צבעונית שחובקת אותך ומאפשרת לך להקרין על העיניים שמתבוננות בך ועל האוזניים שמקשיבות לך..
ואת שומעת לחישות רמות מסביבך: "אהבה אהבה ....אהבה..."
כך את יודעת ,שהלב חזר למקומו ונשימתך סדירה
את בבית.
והבית אוהב אותך.
הייתי רק בת 8 ,עם בגד ים ושיער רטוב כשאמא "דחפה" אותי לבמה במעין חרוד.. מול מאות אנשים נשמעתי לציוויה:"תשירי" ושרתי את :"כוכבים בדלי"-הו נומה נומה נום ילדי.." עד היום, התחושה הזאת מלווה אותי לפני ש