לאחר שנים רבות של תהייה וחיפושים למשמעות כאבי החזה והמחנק שליוו אותי תכופות השתחררתי......

סוף סוף יצאה הצעקה האמיתית מתוכי, סופסוף הבנתי שהיא חיכתה לרגע הזה, המאוד מיוחד מאוד טרגי כדי לצאת, כדי להגיד לי שיותר היא לא תטריד אותי ,לא תשכון אצלי בתוך הלב ולא בתוך הגרון- הפעם היא הולכת "פור גוד "-לתמיד.

לפני חמישה חודשים העליתי לפורום כותרת מאוד מוזרה, מאוד לא אופיינית לי ונפעמתי מהרגישות והגשת העזרה שאנשים הציעו לי כאן..למעט אחד או שנים שהתנגדו שאשתף.זכותם.

הכותרת היתה בנוסח :"עצוב לי וחבל"..לא פירשתי, לא נתתי הסברים וגם לא פירטתי.

האנשים המדהימים כאן באתר מיד הושיטו יד וזה מאוד מאוד ריגש אותי,

לכן ,אני חייבת לכם הסבר .

לפני חמישה חודשים בעלי לשעבר, אבי בתי ,חלה לפתע במחלת הסרטן והודיעו לי שימיו ספורים,( כאן המקום לציין שלא היינו איתו בקשר קרוב ל15 שנה ואני נשואה בשנית ברוך ה' לבעל מדהים וטוב לב.)

תוך שעה התיצבנו בבית החולים, לטעמי כפי שהיה נוהג כל אדם ששומע בשורה כזאת.

אני זוכרת כמו עכשיו את הרגע הראשון שהוא ראה אותנו הוא פשוט נפל על צווארי ובכה כמו תינוק, החיבוק שהבת שלי זכתה לקבל ממנו אחרי כל כך הרבה שנים קרע אותי לחתיכות

והמון שאלות התרוצצו במוחי ..למה ככה אלוהים? למה ככה היא צריכה לקבל את אביה בחבילה כזאת ?-לא מגיע לה... אל זה אחזור בהמשך.

מצאתי את עצמי  מבקרת אותו תכופות בבית החולים ונשאבת לתוך מערכת סוערת של עבר, הווה, עתיד, רגשות מעורפלים והמון המון בכי... אופפ ,כמה שאני בכיתי בתקופה הזאת.. אף אחד לא יודע...ולמה ,תשאלו?- כי צער העולם גם ככה על כתפיי, אז קל וחומר של אדם שהיה קרוב אלי והוא אבי בתי.

בתקופה הזאת עברתי תהליך תרפויתי 'מבלי שאתעכב או אצליח להסיט אותו מדרכי..צפו ועלו דברים מן העבר שלא קשורים אליו דווקא..אלא אל התנהלותי בחיי כלפי עצמי, הסובבים אותי' משפחתי, הקריירה, גופי, נשמתי ועוד..וגיליתי המון המון על עצמי.כן כן .

בכל התקופה הזאת סבלתי מנדודי שינה, מכאבי גב, בטן, כפות רגליים, נשימות קצרות, עליתי 8 ק"ג במשקל ואובחנתי כדכאונית..חחח כמה מפתיע.באותו הרגע שהרופאה הציעה לי כדורים הבנתי שמשהו חזק עובר עלי ואני לא לוקחת שום כדור ,אני מטפלת בעצמי.

לפני כשבועיים הוא החליט לחזור מההוספיס באילת לחיפה כדי להיות במחיצתנו .אנחנו, שהוא לא רצה בנו שנים... אמו אביו ואחותו בתו ואני.

המצב הדרדר .

הוא כבר היה מורדם לא פעם ולא פעמיים..אזרתי אומץ והנחתי את ידי על ידו,הוא פקח את עיניו וקרץ לי ,אפילו האחות התפעלה ...

בפעם אחרת הוא אמר לי לאט:" מ..צ..ט..ע..ר"

ובפעם האחרונה קראו לי ולבתי להיפרד ממנו..ליטפתי אותו וביקשתי ממנו סליחה אם פגעתי בו בכוונה או שלא ושאני סולחת לו ומבקשת מהקב"ה שיטפל בו יפה.

הייתי תמימה לאורך חיי... אבל התמימות התנפצה לי בפנים ברגע שהבנתי שהוא מת.מת.

אני עומדת ליד אדם מת.

והכל, פתאום רוצה לצאת החוצה ולצעוק ולהתחנן לאלוהים ולרוץ לרוץ... רצית י לרוץ את כל הרחובות בחיפה...ורק דאגתי לבתי כל הזמן איך היא תתמודד.

יום אחרי הלוויה הבנתי, שסגרתי מעגלים איתו ,הוא עם בתי, אני עם משפחתו. והמוח כל הזמן עובד :"להיות חזקה ,לא להישבר.."- ואני מזכירה לכם ,ערב פסח. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתרכז באווירת החג ולא בניקיונות ורוצה למות..שמעתם נכון. ככה הרגשתי .

אבל התובנה היתה שמשהו ממני הולך... משהו רע הולך ממני... ואני 'שלא יודעת להקיא 'מרגישה שעוד שניה אני שוטפת את הבית עם נהר של קיא (סליחה)

אבל במקום זה יצאה מתוכי צעקה גדולה :"אלוהייייייייייייים"! לא :"אמא" לא  :"אבא"- רק "אלוהים "...ובכי שלא בכיתי בחיים שלי, תמיד אני בוכה בשקט. אני חושבת שהפעם רק המוסיקה של השכנים גברה עלי.,אבל הבן המקסים שלי התעורר וראה שאני נאחזת בקיר ורועדת הביא לי מיד כסא וכוס מים, " אני אהיה בסדר כפרה עליך תחזור למיטה.."והוא כמו מחזיר אותי למציאות ענה לי :"מה את צועקת על הבקר? הבהלת אותי!!" וחזר למיטה.

נתתי לכאב לחדור אל תוך עצמותי ואל נימי נפשי ואפילו לדם..ככה בעוצמה כדי שאוכל להשתחרר ממנו.

כל יום ביקרתי אצל האבלים מן הסתם, בתי ישבה שבעה..

הייתי חשופה למשפחה    וחברים ששפטו אותי על ההתנהלות שלי ..הערות כמו:"שכחת כמה סבלת? שכחת מה הוא עשה לך?" ועוד.. ואני תמיד עניתי :"לא שכחתי, אבל סלחתי ומחלתי מזמן .אחרת, לא הייית מסוגלת להיות לצידו ברגעיו האחרונים"..זה לא עזר..כי בשבעה אף אחד ממשפחתי לא הגיע -ומכאן הסקתי עוד תובנות שעליהן אספר בהזדמנות אחרת.

אני משתפת אותכם ,כי מגיע לכם תשובה על כל סימני השאלה שעלו אז.

ואני גם רוצה להעביר מסר חד וברור לכל מי שמתלבט, מהסס או מקשיב לאחרים..

זה טוב להקשיב לעצות של אחרים אבל תמיד תמיד תלכו אחרי הלב.

הלב שלי לא הטעה אותי,היום ערב חג שני של פסח אני כבר צוחקת, אתמול הקלטתי שיר באולפן ואני מכינה את עצמי למסע חדש ואופטימי.

אז תזכרו,

הלב לא משקר.

תודה שהענקתם לי מזמנכם אשמח לקבל חיזוקים ותגובות

חג שמח

איילה