שישה דיירים מאוחדים המתינו לי ערב אחד בקומה השלישית של בניין המגורים שלהם. האמתלה: לפני שלוש שנים החליטו לשפץ את מבואת הכניסה, לובי הבניין, ועתה, לאחר שהגיעו לתמימות דעים פחות או יותר, הגיעה העת לממש את החזון. מסמך הדרישות הועבר אליי מראש, וכשטיפסתי לדירה המארחת היה זה במטרה לנהל פגישת ייעוץ בעיצוב פנים של החלל.

הסברתי את היתרונות והחסרונות שבבקשותיהם, הוספתי רעיונות לשיפור מראה החלל ואף שרטטתי ידנית כמה מהם כדי להמחיש להם את מה שבדמיוני. שאלות נשאלו, התלבטויות נפתרו ובגמר הפגישה, במסגרת מילות הסיכום, השארתי בפניהם את האופציה להסתפק בפגישה זו ולהמשיך בכוחות עצמם עם קבלני השיפוץ, או להעלות באמצעותי את כל הבקשות לתוכניות עבודה מקצועיות. האופציה השנייה מאפשרת לדייק בדרישות העבודה ובכמויות ואז להגיש אותן תוכניות לבעלי המקצוע השונים לקבלת הצעות מחיר. כמו כן, היא מאפשרת ליווי שלי, כמעצבת פנים, בבחירת החומרים בחנויות השונות ואף פיקוח על ביצוע העבודה בהתאם לתוכניות שהוצאו.

"אשאיר אתכם להחליט ותודיעו לי מאוחר יותר", אמרתי בעודי אוספת את מטלטליי. "אצלי בעבודה", אמר נציג הדיירים, "יו"ר הדירקטוריון יוצא בזמן שהשאר מנהלים דיון על השכר שלו, ורק אחר כך הוא חוזר". במקרה שלי, עניתי מחויכת, לא אוכל לחזור כי קרוב לוודאי שאלך לישון...

לאחר כחצי שעה, ב-23:15 בלילה, כנראה כדי לא להפריע את מנוחתי, קיבלתי הודעת אס.אמ.אס בזו הלשון: "היי לימור, היית מקסימה ומקצועית. כמובן שהחלטנו להסתייע בך עד הסוף. לילה טוב".

פרויקט נוסף יוצא לדרך   J