שמונה שנים אני משנעת את ילדיי למרפאה השכונתית, לרופאת הילדים הטובה ביותר של קופת חולים באזורי. אותה מרפאה, הסמוכה לבית הפרטי של הרופאה, ממש צלע מבית מגוריה. ואנחנו, השישייה, מגיעים לשם מדי חורף, אביב, סתיו או קיץ עם בעיותינו, תחלואינו ומענותינו. חדר המתנה עם ספרים, משחקים ופינת ישיבה לילדים, כיסאות, עציץ או שניים, ארון אחסון ואפילו מדף בעיצובו של רון ארד. עמדה למזכירה קובעת התורים ונוף שנכנס פנימה דרך קירות מסך מזכוכית. לכאורה יש במרפאה הכל.

המתנה ארוכה מהרגיל שהיתה מנת חלקי, הביאה אותי להסתכל מסביב בעין מקצועית ומעט ביקורתית, דבר שלא עשיתי מעולם, בעיקר בגלל הסיבות שהביאו אותי לשם. איך אפשר לבחון חלל כשזאטוט מצונן, משתעל או מיילל מידיך משתלשלJ? שמונה שנים אומנם עברו כמו בעפעוף עיניים, אבל השנים הללו קיבעו את החפצים, את המשחקים, הספרים והרהיטים במרפאה.

"חשבתם לשפץ, לשדרג?", שאלתי את המזכירה הנצחית. "אממ... ממ... אה... האמת שלא...", גמגמה, "אבל באמת צריך, אה? מה את אומרת?". נדמה היה שנפלתי עליה כרעם ביום בהיר. ההשתאות היתה מלאה. כשעירבנו את הרופאה ברעיון, גם התגובה שלה לא היתה רחוקה.

כוח ההרגל, שגרת העבודה והחיים מסיתים לעיתים את תשומת הלב מהסביבה שבה אנו חיים ובעיקר מהמראה שלה. אני עדה לתקופה שבה ילדיי מגיעים למרפאה, אבל הצוות המקצועי נמצא שם עוד לפני הגעתנו. הדבר נכון גם לבעלי מקצוע אחרים או לבעלי בתים שרגילים למקום התעסוקה או המחיה שלהם. עד שלא יפסעו צעד אחד אחורה ויביטו בחלל שלהם בעיניים אובייקטיביות, לא "יירד האסימון".

צבע על הקירות, חידוש ריהוט (לאו דווקא קנייה של ריהוט חדש), החלפה של צעצועים וספרים שהתבלו, הוספת מוביילים תלויים, ידיות חדשות לארונות והסתרת פגמים על ידי שטיחים או בורדרים נתנו את המענה הדרוש במרפאה ללא הוצאה כספית גבוהה.

צריך רק לדמיין... ולעשות.