"עם יד על הלב", אמרה לי מכרה שעימה אני מיודדת, "הבית שלי כזה על הפנים?".

ח', גרושה ואמא לילדה, נאה לכל הדעות, גבוהה, חכמה ואשת שיחה נעימה, לא תיארה לעצמה שבאלו המילים ישתמש דייט חדש שהתקדם בכיוון הרצוי כדי לתאר את דירתה החדשה.

זה שנה שהיא גרה בדירה, וחשבה לתומה כי הגיעה למנוחה ולנחלה, תרתי משמע. אלא שבמסגרת הפתיחות הנדרשת במערכות יחסים מתפתחות והולכות, הרגיש הבחור כי הגיעה העת לומר את האמת. ח', המומה ונרעשת, הגיעה אליי וביקשה את דעתי.

לפני פגישתנו ביקשתי ממנה להכין שיעורי בית משלה. "אספי תמונות מעיתונים ומגזינים שאת אוהבת ושעושים לך טוב על הלב, גם כאלה שאינם קשורים לבתים מעוצבים", הנחיתי. "ותרתיחי מים לקפה, כמובן...".

אחרי סיבוב בבית, שאותו אני מכירה כבר קודם, אך מעולם לא העזתי לבחון בעיניים ביקורתיות, התיישבנו לתיאום ציפיות. איזו תחושה היא רוצה ליצור בבית, מה הסגנון האהוב עליה, אילו צבעים עושים לה את זה. מתוך תמונות ומגזינים שהבאתי איתי בחרה ח' את המראה שאותו היתה רוצה להעניק לביתה, וביחד, במקום, על כוס קפה, התחלנו בבחירות.

החלטנו על צבעים מתאימים ממניפת גוונים, על תוספת של וילונות, כריות ומפות לחללים הציבוריים (סלון ומטבח, הדבר הראשון שרואים בבית ואותם ראה מן הסתם אותו בחור כן ואמיתי), על מספר תמונות שהיו חסרות על הקירות, מעט צמחים (אין שום פסול במלאכותיים. אם ח' לא נמצאת בבית בשעות האור, למה להעיק על הכלורפיל המצוי בעלים?...), מדף שיוסיף ושידה שצריך להעיף. פתחנו ארונות, אפסנו כלים שחוקים והוצאנו לאור אחרים.

את המשך הקניות בחרה ח' לעשות בעצמה, וכך אט אט הפריחה את השממה.

ומה עם אותו בחור, אתם בטח שואלים? זכה להערכתה על הכנות, אך עבר בינתיים למצב נפקדות...