'הנה בא ה"בהה.." / טלי ורסנו-אייסמן, ד"ר דני חמיאל
בכפר קטן על גבעה ירוקה, בסמוך לנהר
בכביש המתעקל, קצת לפני ההר
חיים אנשים עם חיוך קבוע
ומין מבט שלו, 
ממש רגוע.

רגש הפחד לא קיים
ואף אחד אינו חש מאוים.
הדלתות לא נעולות
ואין מעקות במרפסות, 
גם באלו הגבוהות.
ברחובות אנשים רוכבים על חד אופן 
כשלפיד אש מוצב על אפם,

בארוחה מוגש מזון עתיר שומן
ומאכלים שהתוקף שלהם עבר מזמן.
זמר מגמגם עומד ושר מול קהל
כן, ככה זה כשאין פחד בכלל.

ואז, ביום רגיל, 
הכי רגיל שיום יכול להיות
כזה בלי עננים
ובלי דאגות,
בקצה הכפר, וקצת לפני הגבעה
נשמע פתאום כזה מן "בההההההההה" 
כולם נכנסו במהירות לבתים
חלקם סגרו עצמם בשירותים
ה"בהההה" הזה בא משום מקום
כך ביום שטוף שמש, הופיע פתאום
ואחרי דקותיים,
ושתיית כוס מים
הכול חזר אט אט למקום.

בכותרת גדולה בשער העיתון
היה כתוב שזה רק ה"בההה" הראשון
אחריו לוודאי יבואו "בהההההים" נוספים
כאלה חזקים פי עשרת'אלפים
בין רגע, הכול קפא, נעצר
נתלו שלטים: "אסיפה דחופה בכפר"!
אחד אמר שחייבים להתכונן
אסור לתת לשום "בההההה" להסתנן.. 
אחר הוסיף שכולם צריכים להישאר
בתוך הבתים, ממש בהסגר!

כך יצאו כולם מתוך האסיפה
בהרגשה קצת רדופה
וכמו בתגובת שרשרת
נערכו כולם, כל אחד קצת אחרת:

אדון אהרון, למשל
פנה במכתב חריף לממשל
משפחת נתנאל
התפללה חזק לאל
נגד עין הרע, משפחת אלון, 
תלתה גרביים אדומות בחלון
וגברת שפיר
עברה לגור בעיר

כולם חיכו ל"בההההה" הבא
אבל ה"בהההה" לא בא. 
ורק גברת ברכה
הניחה לדברים כפי שהם, 
סתם ככה.

יום אחד הגיע מעין 'יודע כל'
אמר ש"הבההה" ממש קרוב, כביכול
הוא ישמע ממש ממש חזק 
ואפילו נתן לכך זמן מדויק
בעוד, עשר... תשע... שמונה .. שבע
.. שש.. חמש... ארבע... שלוש... שתיים, אחד.... 
אבל גם עכשיו שום "בהההה" לא בא.
אז התלוננה גברת צפריר 
שכבר ממש נתפס לה השריר
ומר לאון התלונן גם הוא בדכדוך
כמה זמן אפשר להיות דרוך..??

"הבהההה" לא הראה שום סימן באופק
ואט אט, הואט הדופק.
ראש הכפר הכריז על "שגרה זהירה"
אמר: "לתת מקום לפחד, זה לא דבר רע"!
לפעמים זה 'מסוכן' ולפעמים זה 'רק מפחיד'
הגוף אינו צריך להיות דרוך תמיד.

ואז, ביום הכי רגיל שיום יכול להיות
כזה בלי עננים
ובלי דאגות,
בקצה הכפר, וקצת לפני הגבעה
נשמע פתאום כזה מן "בההההההההה"

כולם נכנסו במהירות לבתים
אך הפעם הם היו קצת פחות מופתעים 
ה"בהההה" הזה כבר לא בא משום מקום
נכון, כך ביום שטוף שמש, הופיע פתאום
אבל כולם כבר ידעו איך איתו להתמודד,
ואפילו עם הפחד הצליחו מעט להתיידד.

ואחרי דקותיים,
ושתיית כוס מים
הכול חזר אט אט למקום.

ומהו בעצם המסר שרציתי להעביר? אנחנו חיים במדינה קצת מוטרפת. השלווה התמידית היא לא מנת חלקנו. אבל בסופו של יום, הפרות השלווה המזדמנות הן לא יותר מאשר "בההההה" שאיתו אנו חיים וממשיכים לתפקד. כיוון שהיינו במפגש עסקי אז המסר הוא תמשיכו לעשות עסקים, תעשו את המיטב לעצמכם ולעסק שלכם, גם בימים שבהם ה"בהההה" קצת משתלט עליכם.

אסף