באחד המפגשים שלנו שיתפה האם בקושי שיש לה עם בכי של ביתה הקטנה. היא סיפרה לי על עצת פסיכולוגית חברה שאמרה לי לעזוב את הקניות ולחזור מיד הביתה. כאמא את בודאי יודעת מדוע ילדתך בוכה. כן היא ענתה: היא רצתה עוד ממתק ולא הרשתי לה, זה לא נעים בין כל האנשים שהבת שלי צורחת. את צודקת עניתי לה. בין כל האפשרויות אם חזרת הביתה המסר הוא שהבת שלך מנהלת אותך היא בוכה ואת חוזרת הביתה ולא עשית את הקניות לפי התכנון שלך. אם עזבת אותה והיא ממשיכה לבכות, המסר הוא אמא לא מבינה אותי, והתסכול גובר (גם לא קיבלתי מה שרציתי וגם ההורה לא מבין אותי). אם את מגיבה בכעס, הבכי גובר ומתחיל מאבק כוחות ששני הצדדים גם מותשים וגם כועסים. צאי איתה החוצה, חבקי אותה ותאמרי לה: את יודעת שאני לא מרשה עוד ממתק כי לא טוב לשיניים שלך.... את יכולה לקבל עכשיו תפוח, מלפפון, גזר תבחרי. בדרך כלל כשילד מובן על ידי ההורה קל לו יותר להתגבר על התסכול. חשוב לעשות זאת לפני שהילד נכנס לבכי בלתי נשלט. חשוב להציע מיד 2-3 חלופות כדי לעזור לילד לקבל את ה"לא". הורה משנה גישה - ילד משנה התנהגות.