מה לספר לילד? והפעם סיפור אגדה האגדה היא כלי רב חשיבות לבניית ה"אני" ומנגנוני ההתמודדות של הילד הצעיר. האגדה מעוררת את דמיונו מבהירה רגשותיו ומכוונת לחרדותיו ושאיפותיו. האגדה מעבירה לילד משמעויות גלויות וסמויות הנקלטות אצלו ברמות מודעות שונות. האגדה אינה מורה לילד את אשר עליו לעשות או כיצד עליו לנהוג, אלא מעוררת מסר כמעשה יומיומי ולא כהטפת מוסר. על-כן אין ל"חקור" את הילד מה מצא באגדה אלא להניח לו לעכל רשמיו בתוכו ועל-פי דרכו. האגדה מספקת מגוון דמויות איתן אפשר להזדהות או לשנוא, קל לו לילד להסתדר עם רגשותיו העזים כלפי הדמויות שבאגדה מאשר להתמודד עם רגשות אלה כלפי בני משפחתו. כל דמות או חפץ מייצגים סמל בעל משמעות בחיי הילד. האגדה מהווה ריחוק במקום ובזמן ובכך מספקת לילד מרווח ביטחון. הילד בזמננו חשוף לאמצעי התקשורת, שיחות של מבוגרים, מציאות לעיתים, מאיימת ומבהילה. האגדה נותנת פורקן לחרדות ולפחדים, שכן היא עשויה להעלות נושאים לדיון, דבר התורם להתמודדות יעילה יותר, מהתעלמות וטכניקה של הכחשה. למבוגר המספר רצוי שיהיה יחס רגשי כלפי האגדה, נינוחות בקריאה ונכונות להתייחס לשאלות ולתגובות הילד. הורה הקורא לילד אגדה משקף לו כי הוא מכיר בחווייתו הפנימית של הילד, כפי שהיא מתגלמת באגדה, כבעלת ערך לגיטימית. ילדים החשופים לאגדות מתמודדים עם לחצים בלתי מודעים בעזרת הדמיון. האגדות מזינות את יכולתו של הילד להמציא בעצמו ספורים. מה יש בסיפור אגדה? האגדה היא ההמחשה הדמיונית שניתנה לבעיות כלל אנושיות. אגדות שעלילתן מתפתחת, בדומה לדרך חשיבתו של הילד מסייעות לו להתיר את סבך הדמיון כשלבסוף מתבהרת העלילה. בדומה לדמיונות הילד מתחילה העלילה בצורה מציאותית: אם האומרת לבתה ללכת לבקר את סבתה (כפה אדומה), דייג שאינו מעלה ברשתו דבר (הדייג ודג הזהב). מדי יום ניצב הילד בפני מאורעות ובעיות מביכים כשההוראה בבית-הספר מדרבנת אותו להבין מצבים ולחפש פתרונות. מאחר שלהגיון יש רק שליטה מוגבלת על הבלתי מודע, רצים דמיונותיו של הילד בלחץ רגשותיו ומאבקיו הבלתי פתורים וחרדות, תקוות, אהבות ושנאות משתלטים על כושר החשיבה שלו ומעסיקים את מחשבותיו. האגדה שעשויה להתחיל מנקודת מבט פסיכולוגית של הילד, כמו ההרגשה שהוא דחוי בהשוואה לאחיו (לכלוכית). האגדות מדברות בשפת הסמלים והרמזים, מאורעות אמיתיים נעשים חשובים לילד רק באמצעות המשמעות הסמלית שהוא מגלה בהם. הילד אינו מודע לתהליכים הפנימיים שבתוכו ולכן באגדות מחצינים אותם בצורת סמלים. "היה היה", "בארץ אחת", "לפני אלף שנים או יותר" וכו'... התחלות כאלה רומזות לכך שהמסופר אינו נוגע למציאות הקרובה לילד. "היה היה" מרמז על כך שהמאורעות בסיפור קדומים, מבלי שנהיה ערים לכך, נישאים על כנפי הבלתי מודע למחוזות קדומים ולנבכי מחשבתנו, בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות, שהיא נטולת קסם ובכך היא מלמדת את הילד בשלב התפתחותי חשוב, שמותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מבלי שייגרם נזק. האגדות מלמדות את הילד כיצד לגלם את משאלותיו מדמות אחת, לשאוב סיפוק מדמות אחרת, להזדהות עם דמות שלישית וכך הלאה, ובדרך זו פוחת התוהו ובוהו הרגשי והילד לומד להשתלט על לחציו הפנימיים . האגדה עונה גם לבעיה של משאלות זעם והיסחפות אחרי רגשות שליליים, בכך שהיא מבטיחה שחרף המשאלות הרעות אפשר להביא דברים לתיקונם בעזרת רצון טוב. האגדה מדגישה את התוצאות הנפלאות שיש למשאלות חיוביות לילד, צרה באגדה אינה גורמת לילד משאלות נקם. (לכלוכית אשר לה סיבות טובות להענשת אחיותיה בגין מעשיהן הרעים כלפיה, מאחלת להן שתוזמנה לנשף הגדול). תוך כדי הקשבתו לאגדה לומד הילד להשליט סדר בתוהו ובוהו של רגשותיו. האגדה מציעה לו להשליכם על דמויות שונות. דרך טיפולה של האגדה בבעיית התחרות בין הדורות ובמשאלתו של הילד להתעלות על הוריו היא זו: כאשר חש ההורה שהגיע מועד ילדו הוא שולח אותו לעולם הרחב כדי שיוכיח את עצמו ויראה שהוא מסוגל לרשת אותו ("נערת האווזים" - מ. ילן-שטקליס, 1980)- תהליך של התבגרות והשגת עצמאות. עידית רונן כספי הדרכת הורים, אימון אישי/זוגי B.Aבפסיכולוגיה וחינוך. יועצת חינוכית לגננות. אתר: http://www.idit-le-horut.com