בישראל קיים חוק הנקרא "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים – התשל"ה 1975" , המכונה חוק הפלת"ד. החוק קובע כי במקרה של תאונה בין שני רכבים, כל נפגע זכאי לפיצוי מהחברה המבטחת את רכבו בביטוח החובה, ואין זה משנה מי אשם בתאונה.

ביטוח החובה מכסה את הנהג, הנוסעים ואת הולך הרגל שנפגע מהרכב. הפיצוי לנפגע הוא נגזרת של החומר הרפואי, שהצטבר בגין התאונה.

 הפיצוי ללקוח נובע מגודל התיק וממהות התביעה. קיימים שני סוגי תיקים :

א. תיקים קטנים: בתיקים אלו נגרם לנפגע נזק קל שלא ישאיר חותם לעתיד. תיקים אלה מאופיינים בפנייה לקופ"ח או חדר מיון, טיפולי פיזיוטרפיה לשיכוך הכאב, לקיחת תרופות, מנוחה בבית והוצאות כספיות מועטות יחסית. התיקים הנ"ל מסתיימים לרוב בפשרה עם חברת הביטוח ללא צורך בהתערבות בית המשפט.

ב. תיקים עם נכויות: בתיקים אלה נגרם נזק רציני כגון: שברים, פריצת דיסק (שמוכח שנגרמה מהתאונה), קרעים ברצועות, פגיעה במיניסקוס, פגיעות פנימיות, חבלות ראש וכו'. תביעה לפיצוי מוגשת לבית המשפט, והשופט לרוב ממנה מומחה רפואי בתחום הספציפי של הפגיעה. הרופא המומחה אומד את הזק ובהתאם לכך קובע את אחוזי הנכות.

הפיצוי בסופו של יום נקבע לפי גובה הנכות, גיל הנפגע, הפסדי שכר לעבר ולעתיד (המרכיב העיקרי בתיק) הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, עזרת צד ג' וכו'.

מאחר וגובה הפיצוי נקבע על ידי מרכיבים רבים, כל תיק שונה מהתיקים האחרים, ואין להשוות ביניהם.

הטיפול בתיק יכול להימשך מספר שנים, ועל כן יש להתאזר בסבלנות רבה.

בברכה,

ברק אביבי, עו"ד

המידע  הנו ברמה משפטית בסיסית, ונועד לציבור הרחב לשם ידע כללי בלבד. המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי .