תקווה ללא גבול

מאת  בקי הלוי מילר

"הצלחנו לעבור את הועדה? יהיה לנו תינוק?"

אורלה מצמצה אל השמש הורודה הבוהקת, כשהיא ונרדין יצאו החוצה מבניין השיש המפואר. פניו המודאגות ניבטו אל אורלה והמבט המבין, מלא האהבה שלו, נמהל במעט עצב כאשר ההבנה ירדה עליו כי שוב, התשובה היתה שלילית. נרדין חיבק את אורלה כאשר עיניה הסגולות הגדולות מלאו כאב שגלש על פניה בדמעות גדולות, חמות.

"טוב, אם כך נפנה אל "החותרים"".

"לא, בבקשה לא , אולי ננסה שוב בעוד שנה?" אורלה הרימה פניה אליו בתחינה שקטה.

"לא, אורלה. אנחנו מנסים כבר שנה חמישית ברציפות, ואין שום סיבה שבשנה הבאה התשובה תהיה שונה" אמר נרדין.

"אבל לפנות ל"חותרים"... תמיד היינו אזרחים שומרי חוק..."

"תראי, אין לנו ברירה... אנחנו לא נעשים צעירים יותר עם כל שנה שעוברת, אבל עשינו כל מה שניתן במסגרת החוק... הדבר הגרוע יותר הוא שנעשה זאת על דעת עצמנו בלי רישיון, ואז את יודעת לאן זה יוביל..."

אורלה נאנחה. המחשבה להביא ילד ללא רישיון היתה גרועה הרבה יותר מאשר להשיג רישיון דרך "החותרים". היא ניסתה לדמיין את עצמה בורחת עם בעלה בייאוש דרך שדה-המגן אל שממת הקרח האינסופית שנמצאת מעבר לעיר החמימה, המוגנת, המטופחת שהיא כל כך אהבה. משמעו של דבר לעזוב את הוריה, והוריו של נרדין, ואת הקריירה שלה, כמתכנתת ראשית במשרדי המנהלן הגדול. ונרדין, מה יהא עליו? הוא כל כך אוהב את המטופלים שלו... הם יגרשו אותנו מהעיר אם הם יגלו... אנחנו נמות בערבות הקרח האלו...

נרדין צודק... והכל בגללי...

*************************************

בקי הלוי מילר.

כל הזכויות שמורות.

הנה, אני מעלה שוב את העמוד הראשון מתוך הסיפור הקצר שלי. אתם מוזמנים להגיב. מי שרוצה לרכוש את הסיפור המלא בעלות סמלית, יכול להגיב או לשלוח לי עסקה. יוסי שדמתי ועו"ד יהלום ועוד כמה אנשים קראו והמליצו. אתם יכולים להכנס לחוות דעת שלי ולראות את ההמלצות שלהם.

תהנו,

בקי.