הם הגיעו יחד לגישור. הודיעו לי ש"יש החלטה" להיפרד ורוצים לעשות את זה בהסכמה ולכן באו לגישור. היה נשמע שהם מתקשרים סביר וצללנו לעומק העניין.

אלא שתוך כדי השיח, כשדיברנו על נושא מזונות הילדים, הבעל נעשה נוקשה מאוד, הוא טען בפניי שהיא אשמה בגירושין והיא זו ש"הודיעה לו" שנפרדים ולכן היא האחראית והוא לא מוכן לשלם שקל יותר ממה שהציע. 

האישה, מצדה, מאוד רצתה לדבר על הנושא ולא הייתה מוכנה לסכום שהוצע.

עד כאן הכל רגיל, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אבל רציתי לדבר הפעם דווקא על מה שקרה אחרי. 

הבעל נהיה סגור יותר ויותר. לאורך כל הגישור הוא האשים אותה במצב, נמנע כליל מלהפגין רגשות ובעיקר היה עסוק בלהטיל את האחריות לכל על אשתו. באופן מאוד ברור הוא חש פגוע, נבגד. 

האמת – זכותו. 

הבעיה בהתקרבנות הזו, היא שהיא מאוד מאוד חוסמת את התהליך. היא חוסמת את בני הזוג מלהגיע להסכמות, אבל יותר מכך – היא חוסמת את הבעל שחש קורבן מלהכיל ולקבל את הפרידה (או כל משבר אחר שלא יבוא...). 

אפשר להציע הרבה דרכים להתבונן עם המשבר הזה בדרכים אחרות, אבל בגישור, אחת המטרות היא להעביר את שני הצדדים לאותו צד של המתרס. אתם לא יריבים, למרות שלכאורה ניראה שאתם מנהלים מו"מ על כמות משאבים מוגבלת שתצטרכו לחלוק. 

המטרה היא להצליח לחוש ששניכם סובלים מהטלטלה הזו – וששניכם יחד יכולים למצוא פיתרון שיהיה הטוב ביותר עבור המשפחה שלכם. 

אם כבר מתקרבנים – תתקרבנו ביחד – ומיד אחר כך תתחילו לצאת מהמקום המאשים ולחשוב על פתרונות יצירתיים איך לפתוח דף חדש וטוב יותר. 

האשמה הדדית לא תקדם אתכם לשום מקום. תחושת שותפות לצרה ורצון משותף למצוא פתרונות – בהחלט כן.

אורי עמר, מגשר ועו"ד