יונתן (שם בדוי), הוא ילד בן 9. הוריו הגדירו את מטרת הטיפול כ"קושי בהכנת שיעורי בית". הם מתארים שיעורי בית כעונש לכל המשפחה. כמות גדולה של שיעורי בית שלא נעשו, מתגלה לאחר שהוריו בודקים בילקוט או כשמבררים עם תלמידים אחרים. הילד למד לשקר ולהסתיר, ובלבד ש"לא עושה שיעורי בית". במקום שכל המשפחה תטייל בימי שבת, האב יושב עם יונתן שעות ארוכות. התמונה שתארו היא: "שקט מוחלט עם מבטים כועסים, צעקות, איומים" ועוד. האם טוענת שלא נתקלת בבעיה כזאת עם בנה. איתה הכל ברוח טובה והדברים זורמים. דבר אחד היה לי ברור, קיימת עקשנות גדולה בין האב ולבן, שמובילה למלחמה מתמדת. מטרתה היא מי ינצח בסופו של דבר. הדבר יצר השלכות נוספות, הילד מופנם כלפי אביו, מסרב להיות בחברתו, מתרחק ולא קיים מגע פיזי ביניהם. למעשה טיפול זה נעשה יותר מול האב. מובן היה לו שאם הוא ישנה גישתו כלפי בנו המצב ישתפר בכל המובנים. הוא כאב בלראות איך המרחק ביניהם גדל מיום ליום, ורצה ללמוד איך לרכוש את בנו שנית. הוא למד לעודד, לרכך את טון הדיבור, לתת אמון, לסמוך ולא לוותר למרות הקושי. הטיפול הסתיים ברגע ששמעתי את יונתן שואל את אביו: "אבא מתי תיקח אותי לטיול כמו בשבת האחרונה?"