Talking funny היא תוכנית של HBO שבה נפגשים ג'רי סיינפלד, כריס רוק, לואי סי קיי וריקי ג'רווייס לשיחה נפלאה, מצחיקה ומרתקת של 50 דקות. אני צופה בארבעת הענקים האלה שוב ושוב ושוב וכל פעם נהנה וצוחק מחדש, ובכל פעם מוצא בשיחה ביניהם עוד רעיון משובח שכיף להמשיך לגלגל אותו.

אחד מאותם רעיונות הוא האמירה הנהדרת של ג'רי סיינפלד המתייחסת לסיפור שלו על הפעם הראשונה שבה עלה על הבמה, הופיע בקטע של 5 דקות ואיש לא צחק. לואי סי קיי שואל אותו מה גרם לו לחזור ולעלות על הבמה בפעם השניה אחרי שנכשל בפעם הראשונה וג'רי עונה: "כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לעלות על הבמה בפעם הראשונה. הצלחה (כלומר, לגרום לקהל לצחוק) לא היתה המטרה שלי. כל מה שרציתי הוא להפוך לאחד מהם (כלומר, להשתייך לחבורת הקומיקאים)."

למה התשובה הזו כל כך נהדרת בעיניי? כי היא מבטאת גמישות מחשבתית שאפשר להגיע איתה מאד רחוק. היא מבטאת את היכולת להגדיר הצלחה במדדים שונים מהמדדים הרגילים והאוטומטיים שרובנו משתמשים בהם. הכי קל להניח שכאשר קומיקאי טירון עולה על הבמה התוצאה היחידה שתתפרש בעיניו כהצלחה היא שהקהל יצחק, אבל מרגע שסיינפלד הגדיר את ההצלחה כהשתייכות לחבורה של אלה שבכלל עולים על הבמה, הוא השיג את שלו ויצר את הכוח המניע שאפשר לו לעלות על הבמה בפעם השניה ובכל הפעמים שלאחר מכן. הוא עלה לבמה, הרגיש שבכך הוא השיג את ההשתייכות והזהות שרצה להשיג ואז עלה על הבמה שוב כדי להמשיך לקיים את ההשתייכות הזו ואת הזהות הזו. ומרגע שהוא עלה מספיק פעמים על הבמה גם היכולת להצחיק התפתחה והתגשמה.

ממליץ לכן/ם בחום לצפות בתוכנית כולה (כאן בתחתית הפוסט). הקטע הספציפי שתיארתי נמצא בין הדקות 19 ל-21.

אז יאללה – מי עולה לבמה...?

מוזמנות/ים להגיב ולשתף.