אני אוכלת בריא לא מפני שאני חוששת ממחלות או ממוות.

כל שאני רוצה הוא לחיות טוב את הימים שיש לי לחיות.

אין לי עניין להנות רק מחצי שעה של זלילה מענגת אלא מכל הרגעים שלפניה ואחריה.

אז הפסקתי עם קמח לבן, סוכר ומלח.

לא אוהבת את הכבדות שאחרי הסטייק העסיסי הנוטף שומן שאני בהחלט מחבבת או הצ'יפס הזהוב שאני מעריצה. הפיהוקים לאחר מכן פשוט לא נגמרים וכל מה שבא לי לעשות זה לישון. אני בוחרת לוותר על כל אלה.

התאבון שלי הולך וגובר במפתיע, בעיקר מפני שסוף סוף אני חיה בהתאם לאמונתי. כשבישלתי לגיא את מה שהוא אוהב חשבתי שאני שונאת את המטבח, תמיד כאב לי הגב כשעמדתי שם ולא אהבתי לאכול את מה שהכנתי. פתאום, הפלא ופלא, אני צופה בכיף בתכניות בישול ובוחרת לבלות זמן פנוי ליד הכיריים.

תוך שבועות ספורים מאז התחלתי בתזונה הקיצונית הזו, החלו להיעלם מחיי כל מיני תחלואים שלא נחשבו בעיני ככאלה עד היום. נעלמו כאבי הבטן היומיומיים. שבוע לאחר המהפך הגסטרונומי אני שמה לב שכאב הראש השבועי שלי לא מופיע יותר. מחלת עור של עשרים וחמש שנה הולכת ומתפוגגת, דלקת במפרק כף היד וכאב גב תחתון היו כלא היו, הציפורניים, העור והשיער משפרים את הופעתם והכושר הגופני גובר בלי התעמלות נוספת.

חגיגה גדולה בשבילי לשבת מול הסלט בצהריים.

אם הרעיון של להיות מיליונרית קסם לי בעבר, היה זה רק מפני שפינטזתי על מישהי שתגור איתנו ותכין לי סלט חי טרי כל יום. שנאתי לטרוח סביב ההכנה ה"מסובכת" שלו. כיום אני מבלה בקלות את שבע הדקות שלוקח לי לחתוך אותו ומתמוגגת מטעמו וערכו התזונתי כל יום מחדש.

אחד המאכלים האהובים עלי ביותר הוא ביצת עין כתומה ולחם מקמח מלא עם חמאה. את הלחם אני מחממת בטוסטר לדרגת חום טובה ומוציאה לפני שהפרוסה הופכת לטוסט, את החמאה אני מוציאה מהמקרר ברגע האחרון ובוצעת ממנה פרוסות נדיבות, מניחה על הלחם וטובלת פיסות מהשילוב הקטלני הזה של חם וקר היישר לתוך העיגול הכתום שמש שוקעת של החלמון. הביצה מבעבעת על האש את המינימום האפשרי כך שהחלמון יישאר כמה שיותר עסיסי. את הפרוסה הראשונה של הלחם אני  מקדישה לטבילות ומתענגת על הזיווג האורגזמטי הזה לבדו ללא התערבות הסלט בחגיגה. בדרך כלל אני אוכלת את ארוחת הצהריים לבדי כך שקולות ליווי לתענוג הזה בוקעים מגרוני באופן חופשי. לאחר מכן אני מקנחת בסלט מגוון וצבעוני על בסיס חסות שונות המתובל ברוטב מקורי של טחינה, שמן זית, לימון, עשבי תיבול, קימל וגרעיני פשתן. כל יום, בתום הארוחה, גופי מתרונן ומודה לי על הטיפול המסור ועל השובע. אני מתייחסת אליו כאל מקדש והוא מחזיר לי בהתאם. לדוגמא, אני מסיימת להאכיל אותו עד שש בערב והוא בתמורה מקיץ עם שחר בערנות מובהקת, נרגש להתחיל את היום הממשמש ובא.

גופי הוא הכלי היחידי שיש לי המעביר אותי מיום ליום ולכן אני מאפשרת לו את כל התנאים לרפא את עצמו מכל מחלה ומשתדלת להעביר גם לבנותיי את החינוך לבריאות.