היי לכולם,

בחודש מאי האחרון החלטתי לצאת עם אחותי ועם ביתי לביקור במינכן, לראות את הופעתה של אחיינתי המתגוררת שם. אם כבר מינכן, החלטנו לחתוך לכיוון אירלנד. למה אירלנד? כי לא היינו שם על המפה.
כשסיפרנו להוריי, אמרנו שזה טיול בנות, והחלטנו לקחת את אמא. קנינו כרטיסים, ואז הגיע אבא שלי, שנראה קצת נעלב, וצירפנו אותו.
הטיול נקבע לחודש יולי השנה.

במהלך חודש יוני, אושפזה אימי בביה"ח למשך שבועיים. בצאתה מביה"ח שאלה את הרופאים אם תוכל לטוס, ונענתה בחיוב, שהכל בסדר.
יצאנו מגבולות הארץ.

חברנו לבת של אחותי במינכן, עשינו חיים משוגעים יחד (לא האמנתי שההורים שלי כל כך גזעיים.... ולא מתלוננים על כאבי רגליים). ההופעה היתה מקסימה. המשכנו לאירלנד. אני הייתי הנהגת על מרצדס ענקית, 9 מקומות, בצד ימין של הכביש. חוויה !
הגיע היום השלישי לטיול באירלנד, נותרו עוד 5 ימים.

בארוחת הבוקר ראיתי שאימי לא אוכלת כתמול שלשום.
בכל זאת המשכנו בטיול. ברגע שעלינו לרכב הענק, התחילה בהתפרצויות שהיא צריכה דחוף רופא. דחוף רופא. היא לא יכולה יותר. היא מרגישה שהיא הולכת למות! (אמא שלי סופגת כאבים, עם כח סבל).

תבינו, הכבישים באירלנד צרים צרים צרים. בעירך ברוחב של הרכב. אנחנו בעיירות כפריות, לא רואים בתים. רק שדות. כדי להגיע למקום יישוב נסענו חצי שעה. הגענו לבית הרופא. שם שלחו אותנו למרפאה (זה נראה פשוט, אבל במקום שלא מכירים, וכל כאב חד מורגש בגופנו, במיוחד עם זעקות מהרכב, זה לא פשוט). הצוות היה מקסים. הכניסו לה ישר מורפיום (שם המורפיום זה בשניות, לא מהססים לתת מורפיום). בת אחותי נכנסה לתרגם את השפה המקצועית של כל המחלות שעברה. פתאום היא יוצאת לבנה כסיד. ירד לה סוכר. זה כאילו לראות את הבת שלך מתמוטטת מולך.

האמבולנס הגיע. לקח לו שעה וחצי להגיע לביה"ח הכי קרוב, כשבדרך הוריד למשאית פנס, ואני רודפת אחרייו עם המרצדס הגדולה, עם ביתי, אחותי ואבי (בת אחותי עם אימי).
זוועת אלוהים.
הרגשה נוראית. הרי הכל היה כל כך טוב.

אקצר...... אימי אושפזה בביה"ח. חשבו שזו התקפת לב, כי הכאבים הוקרנו לצד הלב. סיפרנו את המקרה שקרה בחודש יוני בביה"ח. חשדו כי מסתובבים לה אבנים בדרכי מרה (הורידו לאימי כיס מ רה בדיוק לפני שנה), אבל בוולפסון לא גילו מאומה. אמרו שהכל תקין.
ההתקפות שעברנו איתה היו לא פשוטות. תמיד היה מישהו שצריך לתרגם אותה. לא עזבנו אותה 24 שעות ביממה. מצאנו חדר ליד ביה"ח. הטיול הופסק.
בכל התקפה, ביקשה שלא למות בארץ זרה. זה היה נורא ואיום. הרעידות, הכאבים, עליית החום.

אחרי 3 ימים בביה"ח גילו חיידק בדם, והבינו שהתרופה שנתנו בהתחלה לא נכונה. החליפו לה אנטיביוטיקה. אנטיביוטיקה זו מוחדרת רק בוריד, ולשם כך זקוקה לעוד 7 ימים בביה"ח.

במקביל,בת אחותי ממינכן היתה צריכה לחזור לפנינו. הזמנו חדרים מראש בדאבלין. אחותי נסעה עם ביתה ברכבת. נפרדנו משתיהן, וחשבנו להיפגש עם אחותי במלון. אחרי שנפרדה מביתה, נכנסה אחותי ללחץ, ונשארה כל היום בחדר בבית מלון. היו לנו 2 חדרים.

יומיים עוברים, וביתי שהיא חיילת, חייבת להגיע ארצה. צבא זה צבא. חזרתי איתה, מהעיירה שבה היינו מרחק של 5 שעות נסיעה. נוסעים במרצדס הגדולה, בלב כבד מאד.
השארנו את אבי ואימי באירלנד.
חזרנו ביום ראשון לפנות בוקר, מותשים מבחינה ריגשית. נסינו להיות חזקים, אבל כל אחד מתפרץ. אבי בוכה לאחיותיי בארץ בטלפון, ביתי בצד, ואני מוחה דמעות.

אוכלים, כי יודעים שצריך, בלי תאבון.

4 ימים אחרי נחיתתי בארץ, נחתה אימי ואבי אחרי10 ימים בביה"ח באירלנד. הגיעה באמבולנס, ישר לוולפסון.
קיבלנו את פניה בביה"ח.

היום, עברה שוב בדיקה פנימית בהרדמה, וגילו לה 3 אבנים גדולות ליד הכבד, שגרמו לה לחיידק בדם (אין סירקולציה של דם טובה בכבד, ברגע שיש חסימה של אבנים ואו בוץ). מסוכן!!!
היום אני מאושרת.

סוף סוף הוציאו לה את האבנים המתגלגלות.

בכל הבלגאן הזה, עם חזרתי ועד היום, תכננתי מראש עבודה (טמטום גדול). אין לי מושג איך שאבתי כוחות להמשיך לעבוד. הגעתי אפילו להתנדבות בנווה תירצה, דבר הדורש אנרגייה רבה.
עבודה זו עבודה, כך למדתי.

אחזור אליכם בקרוב.
לא סתם נעלמים אנשים.

בפעם הבאה, זו תהיה חופשה מתקנת, ו.............
אל תשכחו לעשות ביטוח רפואי, המציל חיים!!!!!

אתם תהיו ההוכחה שחזרתי לשיגרה!

--
בברכת חוק חיוך חובה,
שיפרה 054-4904030
מורה ומנחה סדנאות צחוק
WWW.SHIFRA-ISRAEL.COM