לצחוק, לראות ולהאמין

רציתי לשתף אתכם בנס חנוכה שקרה לי, בנר שישי של חנוכה.

לצחוק ולהרחיב את הלב, תרתי משמע. לצחוק, לראות ולהאמין!!!

לפני כשלושה שבועות, התקבלה בקשה בדואר האלקטרוני שלי, על פעילות התנדבותית לבני נוער והוריהם. ביקשתי שיצרו איתי קשר. אכן, התקשרה קצינה מבית כלא אופק הנמצא ליד כלא רימונים, הדרים.

תוך כדי שיחה, התברר שהפעילות היא לבני נוער בגילאי 14- 18, השוהים בכלא. נער שהורה לא יגיע, לא ישתתף בפעילות. הקצינה ביקשה פעילות בארבעה סבבים של כרבע שעה, עשרים דקות. נרתמתי לפעילות, למרות שמראש ידעתי שיש לי יום מצחיק לעייפה.

נרתמו איתי למלאכת הצחוק, נועם בלומנפלד מכפר סבא, ושרון צרפתי מבת-ים.

הגענו שעה לפני הזמן. הסורגים מבחוץ נראו אפורים וקרים. התחלתי להרגיש עצבים ולחץ. משהו בבטן התחיל להרגיש לא כהרגלו. הקצינה שקיבלה את פנינו בחוץ, התחילה לתאר את בני הנוער כ... רוצחים, אנסים ו.... כאן הפסקתי אותה. זה הרגיש ממש לחוץ.  השארנו את  כל מחלצותינו בלוקר שקיבלנו, ונכנסו רק עם עצמנו, כשעל גופנו בגדנו בלבד (לאחר שיחות, הכניסו גם את מדונה שהיתה צמודה עליי).

ריח הכלא הזכיר את הצבא. דחוס, סגור ומנוכר. תאמינו שכך זה.

המעבר בין השערים, ההליכה המהירה, הצלצולים, רעש המפתחות גרמו לי לשחרר לחץ. התנועה משחררת. תוך כדי הליכה ושיחה עם נועם ושרון, ידענו שאנו הולכים להאיר , ולו בן משפחה אחד דרך הצחוק. הבנו, שגם במינימום שנגיע, זה יהיה הרבה.

עדת סוהרים וסוהרות קיבלה את פנינו, לאחר הליכה מהירה של 7 דקות בין אגפים ושערים.

החדר שקיבלנו היה חדר קשר הורים-ילדים. חדר סגלגל חמים ונעים. סידרנו מעגל של כסאות וחיכינו לקבוצה הראשונה, לשניה, לשלישית ולרביעית.

כל קבוצה מנתה כ-20 איש. פעילות של כל קבוצה נמשכה בין 20-25 דקות.

95% הצלחה. לראות, לצחוק ולהאמין!!!!

שבוע אחרי, אני עדיין מתרגשת מהמראות, קולות, ואמונה שאפשרי להגיע ולפתוח את לבו של כל אחד, דרך הצחוק.

לצחוק עם ערבים ויהודים. עם פרצופים ממש מפחידים ונערים לכאורה תמימים. עם אחים הכלואים יחד,ומשפחות נורמטיביות לכאורה, עם פרצופי פוקר המעידים על עמדה בכלא, ובכל זאת להוציא מהם חיוך וצחוק. לתת לאנשים לשחק, ולצחוק. לא נתנו לכאב ולפחד לחדור. היינו באמונה גבוהה שגברה על החושך. האור ניצח בגדול.

הצוות נכנס כל פעם לראות. הם פשוט לא האמינו שקולות של צחוק יכולים לבקוע מהחדר ברמה שכזו.

יכול להיות שהאסירים הבינו, שיש אנשים יותר שרוטים מהם......

היה רגע, בקבוצה השלישית, שנכנס ניצב הכלא עם כל הפמלייה, ואנו עדיין לא התחלנו לצחוק, ובשיא המקצועיות אמרתי להם "לא עכשיו, עוד לא התחלנו לצחוק. תחזרו עוד 3 דקות". הם עשו זאת. האסירים וההורים היו בשוק, ש"סילקתי" את הנציב. זה לא היו סילוק. זו היתה הודאה והעברת מסר לכולם, כי הניצב הוא בן-אדם, כמוהם. צחקנו איתם כשווים לשווים. הצלחנו לחדור ללבבות של רבים מהם. אני חושבת שבסה"כ התיישבו במקסימום 5 אנשים בכל הפעילות (והיו כ-100). צילמו אותנו מכל עבר.

הוזמנתי לחתונה עתידית. ביקשו שאגיע אליהם הביתה לצחוק יחד. אחת האמהות (דמות מאד מוכרת), לקחה את הנייד שלי לפעילות, רבים ההורים שאמרו שמזמן לא צחקו.

במליאה בסיום הפעילות, כולם סיימו בקריאות של OH OH HA HA HA ו "יש" אחד גדול.

שוחררנו מהכלא באהבה גדולה. המשכתי ואני ממשיכה לצחוק עם אחרים בהנאה, אבל מילוי הלב הגיע מהמקום הכי אפור שהייתי בשנים האחרונות.

תצחקו כמה שיותר. תגדלו עם הצחוק. ותזכרו שלכל אדם מגיע לצחוק.

אני מתעתדת לעבוד בכלא עוד פעמים רבות, ממקום של טיפול דרך הצחוק.

אמן כן יהי רצון!!

ושוב, תודה תודה ענקית לנועם ושרון, שהיו שותפים לחוויה שעברנו כולנו.

בברכת חוק חיוך חובה,

שיפרה 054-4904030

WWW.SHIFRA-ISRAEL.COM