זיכרונות...

אני נפגש עם הרבה אנשים במשך השבוע, בדרך כלל השיחה מתחילה בקטע אישי של להכיר קצת יותר ואז מדברים על "הנושא שבשבילו התכנסנו", או במילים אחרות - תכלס, עסקים, ביזנס. מדברים, מסכמים וממשיכים הלאה לפגישה הבאה. מעטות הפגישות שמותירות בנו אפקט אישי משמעותי.

חוץ, חוץ מהפגישות שלוחצות על כפתור סודי במוח, כפתור הזכרונות. הכפתור שמעורר בנו של הזכרונות, בדרך כלל של הילדות, של עבר אליו אנחנו מתגעגעים אבל מדחיקים במירוץ המטורף של החיים. הם תמיד שם, אבל לא משמיעים קול עד שלוחצים על כפתור הזכרונות ואז הם פורצים לתודעה.

וזה מה שקרה לי השבוע, פגישה אחת מיני רבות, עד שציינתי שם של מקום "קפה תמר", מוסד ילדות בתל אביב של שנות השבעים, שם שנוצר בתוכו הרבה זיכרונות. ואז זה קרה, הכפתור נלחץ - לא רק אצלי, אצל שנינו - מסתבר שגדלנו באותה השכונה, אותה סביבה, אותו שבט צופים, אסיפת כיתה בכיכר מלכי ישראל (תל אביבים ותיקים קוראים ככה לכיכר רבין), בורקס עם ביצה עוד לפני שארומה גילו את זה, פלאפל המשלט. הבנתם את הרעיון - שני ילדים מגודלים שמזכירים זה לזה תמונות ילדות, אינסטגרם של זיכרונות משותפים.

וכך, חולפת לה שעה, ולא הגענו לתכלס, לא דיברנו "על הנושא שבשבילו התכנסנו", האם בזבזנו את הזמן ? שאלה מצויינת, והתשובה היא ממש לא - התחברנו, עסקים עושים עם אנשים, וחיבור אישי עושים בין לבבות לא בין מסכים בזום. אז פתחנו יומן וקבענו פגישה נוספת, והפעם לא בזום, קפה תמר כבר לא קיים, השכונה היא לא מה שהייתה פעם, וגם עץ התות של פעם איננו. אז לא הייתה ברירה, קבענו בקפה רוטשילד, שעבור רבים הוא מוסד, ועבורנו הוא הקפה של סולטנה וגדי ושל דורון וגיל הילדים שהמשיכו את הדרך.

והפגישה תהייה, ונתחיל כנראה בעוד כמה זיכרונות, ובאיזה שהוא שלב מישהו ישאל "אז בשביל מה התכנסנו? " ואנחנו כמו המטה קסמים נהפוך שוב להיות מילדים למבוגרים, ונחבוש את מגבעת העסקים ונחשוב יחד על שיתוף פעולה, או חיבור עסקי. וזה יהיה כל כך מיוחד, ובטוח יצליח, כי כאשר האנשים מחוברים, העסקים מצליחים. לכו למצוא בחיים את האנשים שעושים לכם עוד משהו בלב, חוץ מאשר רק עסקים.