זה לא משנה כמה חברות אלווה בחיים שלי, הסיפורים האישיים והאנשים הם שנשארים בליבי גם אחרי שהתהליך מסתיים. כזה בדיוק הוא הסיפור על "הרבנית"... כולם קוראים לה "הרבנית", למרות שתכלס היא אשתו של הבעלים בחברה אותה אני מלווה עסקית מזה כשלוש שנים, חסידי גור, היא לא מעורבת בחברה, מגדלת את הילדים יחד עם זאת פגשתי אותה בעבר וזיהיתי שמדובר באשה אסרטיבית שיודעת להשיג את מה שהיא רוצה בחיים. בעלה הוא המנכ"ל היא זו שמנווטת את החיים של המשפחה אחרי הקלעים אך בצורה בולטת ומשמעותית. לפני כשנה היא התקשרה אלי, מספר חסום : "נוכל להיפגש ? בעלי לא יודע אבל זה חשוב". נפגשנו, רחוב צדדי ליד רבי עקיבא בבני ברק, בית קפה קטן, שולחן צדדי. האמת ? למי שצפה מהצד זה נראה נראה קצת מוזר - אשה חרדית נפגשת עם גבר שאינו חרדי בעליל. מה הם עושים יחד ? "זה משה" היא אמרה, מיד כשישבנו. הכרתי את הספור, משה הוא הבן הבכור שיצא בשאלה ועזב את הבית לפני כשמונה שנים, מאז ההורים לא בקשר איתם. אומרים שישבו עליו שבעה. "אני רוצה שתחזיר אותו אלינו, נקבל אותו כפי שהוא, רק שיחדש את הקשר, אתה תדאג שיבוא, אני אדבר עם אהרון" (בן זוגה). נתנה לי מספר טלפון נייד, קמה והלכה. אוקי, מה עושים עכשיו ? מכניס את הפתק עם הטלפון לכיס ועוזב את בית הקפה. יוצא לרחוב עם הרבה מחשבות... מהסס ומחליט להתקשר, "משה ? שמי קובי חיון, אשמח להיפגש", מסביר מי אני בגדול. שיחה לא פשוטה אבל לבסוף הוא מסכים להיפגש. נראה לי שיותר מסקרנות על מי אני. רחוב שנקין, לב החילוניות התל אביבית, קבענו ב"קפה רוטשילד", אמר שלא ייצא מזה כלום, אבל יאללה זורם, הקפה עלי. נפגשים, שיחה לא פשוטה, הרבה משקעים, כאב של בן שמרגיש שננטש, משחק אותה קשוח אבל דמעה בזוית העין מסגירה אותו, הבחור מתרגש. אני יוצא מהפגישה בלי הסכמה ובלי כיוון הלאה. יומיים לאחר מכן טלפון מפתיע: "אני מוכן להיפגש עם ההורים שלי, אבל בתל אביב". התקדמנו. נפגשים, כיכר הבימה, הוא מקדים, אני מחבק אותו, ואז מרחוק רואים את הוריו מתקרבים. אני קולט שהבחור עומד להתפרץ בבכי, מחבק אותו שוב וקמים לקראת הוריו. ואז קורה הבלתי יאומן - האם רצה לקראתו, בוכה, צוחקת, כמעט מועדת, מחבקת אותו ולא מוכנה להרפות. אביו מגיע, לוחצים יד קצת בקרירות ואז יושבים לדבר בצל השקמים. לאחר כמה דקות אני עוזב, נותן להם את הזמן. האמת ? לא היה לי נעים לבכות לידם מהתרגשות. למחרת, מגיע לחברה, פוגש את האבא - הבעלים של החברה. אף מילה על הפגישה. ואני נותן לזה את הזמן. יודע שקשה לו. חולף שבוע יום ראשון בבוקר, טלפון מ"הרבנית" - התקשרתי להגיד תודה, עשית מעשה גדול, משה עשה אצלנו את השבת, שבת ראשונה מלאה בשמחה בבית מזה שמונה שנים, תודה". ככה זה להיות מאמן, להיות חלק מהחיים של האנשים אותם אתה מלווה גם במקומות שנראים לא חלק מהתהליך. כל עסק הוא קודם כל אנשים, וכשאתה נוגע בלב שלהם אתה מבין את עוצמת השליחות, את הזכות - לגעת, להיות משמעותי, להיות חלק מהמשפחה שלהם. זכיתי. קובי חיון - מאמן אישי ועסקי