"אני רוצה לסדר את העניינים", פתח את השיחה. זו הייתה אחת הפגישות המרגשות שחוויתי, הדובר, בעלים של מפעל חיים, בן 86, אני מכיר אותו מילדותי, היה חבר של אבי ז"ל. עלה לארץ מיוון, ניצול שואה, הקים משפחה, איש שבמו ידיו בנה את עצמו, עליו כתבו את הביטוי "לקום מעפר", אשתו נפטרה לפני מספר שנים, הוא נשאר לבד, מוקף בבנים, נכדים ונינים, מקפיד להגיע כל בוקר למפעל, יושב בצד, משקיף, אומר את שלו כשצריך. "לסדר את העניינים ?" שאלתי בפליאה, "לא נשאר לי הרבה זמן בעולם הזה, מבין ?" ענה לי. "מבין". ושותק. "זה הסדר", הגיש לי פתק ובו שמות, יותר מאוחר הבנתי שזה סדר הנכדים והבנים, מתחילים בקטן ולאט לאט מגיעים לבכור, ליד כל שם מספר, לא הבנתי. "זה מספר הפגישות עם כל אחד", ענה בלי ששאלתי. יצאנו לתהליך, לא פשוט, הרבה מאד רגשות, כל פגישה עוצמתית מקודמתה, הוא מוביל, אני שם בעיקר כדי להקשיב, לפעמים לכוון, לכל פגישה הוא מגיע עם פתק קטן, פגישה אחר פגישה, נכד אחר נכד, ממשיכים לבנים, מהקטן ועד לבכור, חלק מהפגישות במפעל, חלקן בבית, כל פגישה מסתיימת בהרגשה של פרידה. בין לבין עושים סדר, מעבירים סמכויות, כל פגישה מלאה בהרבה מאד סיפורים, על סלוניקי, על אושוויץ, על התקומה, ללמוד היסטוריה ממה שעבר את זה, וכל אחד מקבל תובנות שנכתבו במיוחד עבורו, צוואה בחיים, מסר קדימה להמשך הדרך. התהליך העסקי היה מישני, לא העיקר מה שחשוב היה לספר את הדברים, כאילו פורק את הדברים, מעביר הלאה. יושבים עם הבנים, עם הנכדים, לאט לאט, כל אחד מקבל צידה לדרך, תובנות משמעותיות שתלוונה אותו כל החיים. ואני, אני בעיקר מקשיב. שנה חלפה, נשארתי אני, הפגישה האחרונה. סיימנו", תודה על שהיית כאן עבורי, אין חסד גדול מחסד שעושים לאיש זקן בערוב ימיו. אבא שלך עליו השלום היה גאה בך על מי שאתה". נפרדנו לשלום. יום לאחר הפרידה הפסיק להגיע למפעל, התחיל ללכת כל בוקר "למועדון של היוונים", לאט לאט התכנס בעצמו, והפסיק גם את זה, עבר לבית אבות, יושב כל יום בלובי, מאושר, מוקף בנכדים שהקפידו כל יום לבקרו. חלפו למעלה משנתיים, הקשר שלי איתו נותק. ככה זה בחיים, ממשיכים. לפני כחודש הודיעו לי "אבא נפטר", הלוויה מאופקת, שבעה, ספורים על אבא ואמא, "אתה יודע" אמר לי מיקו, הבכור בבנים בשבעה, "אבא כל הזמן הזכיר את התהליך איתך כאחד המשמעותיים שחווה בחיים, תודה שהיית שם עבורו, תודה שהיית שם עבורינו".