יותר מכל, תיזכר אולימפיאדת טוקיו בגלל שני אלמנטים שהיו בה - השיח על חשיבות המימד המנטלי והיעדר הקהל ביציעים. לכאורה שני דברים מנותקים זה מזה, ואולי לא מנותקים... לדעתי אף קשורים זה לזה ישירות: בהיעדר קהל והשפעה חיצונית מועצם מאד השיח הפנימי של הספורטאים, הם מרוכזים מאד בעצמם וחסרים את המרכיב של המוטיבציה שיוצרות קריאות העידוד של הקהל. נדרש סף מנטלי גבוה מאד להתמודד עם מערכת הלחצים של אירוע משמעותי בחייו של ספורטאי, אירוע שעבור רבים מאד הוא פסגת החיים. והנה פתאום נאלץ הספורטאי לגייס את כל הכוחות מתוכו, וחלקם (ואפילו הטובים שבהם) לא עומדים בלחץ ולא מצליחים לגייס את הכוחות מבפנים. המימד המנטלי מתחיל בספורט אבל פוגש כל אחד מאיתנו כל יום מחדש, רוב בני האדם מתקשים להגיע למיצוי פוטנציאל בהיעדר טריגר חיצוני שדוחף אותם, ואותם שרוצים להתעלות מעל הבינוניות של הרוב, הם אותם אנשים שמשכילים לבנות לעצמם שלד איתן של חוזק מנטלי, שיודע להשאיר אותם זקופים בכל סיטואציה ובכל משבר, וכמובן יודע להניע אותם לפעולה ולפריצת גבולות, אנשים אלו הם האלופים בכל תחום. זה לא מספיק להיות מקצוען, זה לא מספיק להיות הכי טוב במה שאתה עושה, כדי לפרוץ קדימה חייבים חוסן מנטאלי, אימון הוא אחד הכלים שמחזק מנטלית. זה גם ההסבר למשפט המפורסם של ביל גייטס ושל רבים אחרים - Everyone needs a coach.