הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, איתן היה (ועודנו) החבר הכי טוב שלי. זה מוזר לחשוב על זה בפרספקטיבה של למעלה מ 40 שנים אבל המשפט שליווה אותי כל החיים, ואחראי לעיצוב משמעותי שלהם הוא "כמה קבל איתן?" גרנו בניין ליד בניין, לומדים באותה כיתה, שנינו תלמידים מצטיינים, הלימודים במרכז העניינים, בנים למשפחות שהציבו לעצמן משימה אחת משמעותית והיא לדאוג שהילדים ילמדו, יטפסו כמה קומות מעל מה שהורינו הצליחו ללמוד. אבי ז"ל נאלץ להפסיק את לימודיו בכיתה ח' ולעזור להוריו בפרנסת הבית, ומכאן שמה שהיה חשוב לו שאלמד, הדבר שעשה אותו הכי מאושר בחיים היה להגיע לטקסים של סיום התארים שלי באוניברסיטה ולראות אותי מצטיין דיקן. וזה שורש העניין: בכל פעם שהייתי מגיע הביתה עם ציון של מבחן, או תעודת שליש, הייתה אימי תבדל"א מעיפה מבט מהיר על הציונים ומיד הגיעה השאלה : "כמה קבל איתן ?" לציון אותו הבאתי לא הייתה משמעות בפני עצמו אלא כאשר הוא עמד בקריטריון משמעותי והוא להיות גבוה מהציון של איתן, מימד השוואתי של להיות יותר טוב מ... וכך ילדות שלמה אני שומע את השאלה: "כמה קיבל ?", בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון - איתן ואני צועדים ומתבגרים כתף לצד כתף, שנינו התלמידים הכי טובים בכיתה; פעם אני פעם הוא; ואני תקוע עם השאלה... סיימנו תיכון, התגייסנו לצבא, איתן הולך ל 8200, אני לחיל האוויר, ממשיכים להיות חברים טובים, איתן משתחרר מהיחידה , הבין את הפרינציפ מהר מאד, הולך על הסטארטאפ הראשון, אקזיט ראשון בגיל 28, שני בגיל 35, איך שהחבר'ה אומרים "יושב טוב הבחור", מחזיק היום חברה עם משרדים ברמת החייל, קומה שלמה של חברת הייטק מצליחה, אתם מכירים את איתן טוב, שמו מככב הרבה פעמים בגלובס (איתן שם בדוי ). לאיתן ולי יש מנהג קבוע מזה שנים, אחת לחודש אנחנו נפגשים לארוחת צהריים, מתעדכנים, מספרים מה קורה, מתיעצים ומשתפים בעיקר בדברים האישיים, אך מטבע הדברים גם במה קורה בעסקים. חברות של 50 שנים לא הולכת ברגל, איתן היה ונשאר תמיד אחד האנשים הכי קרובים אלי בחיים. לפני מספר שנים נפטרה אימו של איתן, אני זוכר את הפגישה לאחר פטירתה כאילו הייתה אתמול, כי מה שקרה בה הוריד לי פטיש חמש קילו על הראש; איתן עוד היה עם הזקן של החודש, לא הסכים לוותר כל הארוחה ואמר שדווקא עכשיו חשוב לו להיפגש; זו הייתה פגישה שקטה מהרגיל, אמוציונלית, דברנו הרבה על הילדות, זכרונות מתל אביב של שנות ה 70 וה 80, זר לא יבין את זאת... ואז הטיל איתן את הפצצה... לא הייתי מוכן, והיא באה לי בהפתעה: אתה יודע, יעקב, אני חייב לשתף אותך במשפט שחרוט לי בלב ומלווה אותי כל החיים, מאז שאני ילד. בכל פעם שהייתי בא הביתה עם ציון של מבחן או תעודה, לא עניין את אמא שלי כמה קבלתי, מה שהיה חשוב לה זה "כמה קיבל יעקב?". ואז המשיך... "המשפט הזה מלווה אותי כל החיים, אתה יודע, אומרים שהצלחתי, עשיתי הרבה כסף, משרדים, חו"ל, משפחה מדהימה, עשיתי את זה... אבל המשפט הזה טבוע בי כמו חותם, זה לא משנה כמה אני מצליח בפני עצמי, תמיד היה לי יותר חשוב להיות יותר טוב מ... להיות הכי טוב... ואפילו היום כאשר אני מתסכל על החיים ממרומי ההצלחה, זה לא מספיק לי, אני רוצה יותר כי תמיד יש מישהו שהוא יותר... כמה קיבל יעקב ? ואתה יודע עכשיו אני מבין למה כל החיים הסתכלתי על ההצלחה שלך בסוג של קנאה, הצלחתי למצוא תמיד את הנקודות בהן אתה הצלחת ואני לא, היא קשה לי לראות את ההישגים שלי בפני עצמי, רק בהשוואה אליך" בום פצצה... איש האקזיטים מקנא בי... כאילו, מה ??? המימד ההשוואתי; כאשר אנחנו מודדים הצלחה חשוב שנמדוד אותה רק אל מול עצמנו ולא בהשוואה לאחרים. כל אחד מיוחד במינו ואין אדם אחד זה לשני, כך גם ההישגים שלנו בחיים - לכל אחד חשוב שיהיה סולם ההצלחה המיוחד שלו. אני טוב מעצם היותי ולא בגלל שאני יותר טוב ממישהו אחר. וזו הרעה החולה של רבים - חוסר היכולת לבחון את ההישגים שלהם בפני עצמם, להעריך ולהוקיר את המאמץ שעשו בדרך להשגת היעד. ואת זה אנחנו מורישים לילדים שלנו, בוחנים אותם הרבה פעמים במימד השוואה לחברה, לסביבה החיצונית. זה קיים בהרבה מרחבים בחיים, לא רק בלימודים, לא רק בקריירה, תעשיית הניתוחים הפלסטיים כמה על מודל יופי אולטימטיבי שיצרנו, מסיבות מטורפות, לסוע ברכב מנקר עיניים, הרשת החברתית בה כל אחד רוצה להיראות חי חיים עם פילטרים טובים משל חברו ועוד ועוד ועוד... חיים מתוך נקודת מוצא שמה שחשוב זה להיות שיק ושיק.... מקדשים את ההשוואה של להיות הכי טוב בעיר. במקום.... .... במקום להבין שמה שחשוב באמת כדי להצליח בחיים זה לקום כל בוקר יותר טוב ממה שהיית אתמול, להיות מוצלח במדדים שלי.... להיות אותנטי... להיות מאושר שזו המילה המכובסת ללהיות שלם עם עצמי; שאלו את עצמכם תמיד את השאלה : "מה תיחשב בעיניי הצלחה בחיים ? זו השאלה שמשמעותית שתקדם אתכם בכל תחום בו תבחרו בחיים. ולסיום, אל תשכחו... כשהילד או הילדה שלכם מגיעים עם התעודה שלהם, קודם כל חבקו אותם, אהבו אותם בגלל מי שהם, ואף פעם, אבל אף פעם אל תשאלו אותם "כמה קיבל איתן?"