לפני כחודשיים, בעיצומו של הקיץ, נסעתי בוקר בהיר מאד אחד (הרבה יותר מדי בהיר, אם שואלים אותי :) לקרית אונו. הייתי חברה מרכזית,
כלומר הייתי מתוכננת להעביר 10 דקות בנושא תטא הילינג בפני קבוצה, 10 דקות שהיו מאד משמעותיות עבורי.

כהרגלי לקחתי מרחב בטחון בתכנון הזמנים, ואכן, כביש 2 לא אכזב, ונעמדתי בפקקים הרגילים כצפוי.

מה שלא תכננתי הוא שבאותו הבוקר תתקע גם משאית על אותו הכביש, והפקקים... בהתאם.

כמו בכל פעם, כשאני מזדחלת בפקק, נהניתי מהמוזיקה באוטו, וידעתי שאגיע בזמן.

טוב, ידיעה לחוד ומציאות לחוד - לפתע, בלי שום אזהרה מוקדמת, טמפרטורת המנוע שלי הרקיעה לשחקים, ומופע פירוטכניקה של אדים (שבאותו רגע נראה לי יותר כמו דם ואש ותמרות עשן) הפציע ממנו.

כמובן שהייתי בנתיב הכי שמאלי כשזה קרה...

 הצלחתי להגיע במהירות ותוך הבהובי אורות המכונית לשוליים הימניים.

בעבר, ארוע כזה היה יכול להיות עבורי סימן מובהק ליום שעדיף לחזור הביתה כדי להמנע מהמכות הבאות...

אבל,לא הצלחתי לפתוח את מכסה המנוע, ולכן, כאשר "סמרט" לבנה חתכה מהנתיב השמאלי לכיווני, והנהג, שהיה לבוש בבגדי עורך דין, שאל אותי אם אני צריכה עזרה, עניתי בשמחה "כן".

הוא יצא מהרכב, מדבר בטלפון עם אזניית הבלוטות' שיחות שלא השאירו מקום לספק- אכן עורך דין, פתח במהירות את מכסה המנוע, הציץ פנימה ואמר: התפוצץ לך צינור מים, את לא יכולה להמשיך לנסוע בלי לתקן.

כשהוא ראה את סימן השאלה הענק בפני, אמר לי תוך כדי המשך שיחות העורך-דין העסוק שלו: לא נולדתי עורך-דין, לפני זה ניהלתי מוסך...

מאותו רגע השתלשלות העניינים היתה כזו:

הוא שאל אותי שתי שאלות: הראשונה- לגבי ביטוח גרירה, נתתי לו את הניירות, והוא טיפל בהכל- הסביר לגרר איפה האוטו, איפה הוא החביא את המפתח ומה בדיוק הבעיה.

השאלה השנייה היתה- את ממהרת או שאת רוצה לחכות לגרר?

כמובן שעניתי שאני ממהרת, הוא שאל לאן, אמרתי לו, הוא ביקש את הכתובת המדויקת, הזין אותה למכשיר הניווט שלו והביא אותי עד לפתח ממש! 

הבנתי, שלי לא נותר אלא לבחור פרספקטיבה.

המשכו של אותו היום היה נפלא לא פחות:

הגעתי בדיוק זמן למפגש, העברתי 10 דקות מוצלחות מאד.

אח"כ היה לי רצף של פגישות, שב"נס" כל אחת מהן היתה במקום אחר- אבל בדיוק בדרך של זה שנפגשתי איתו קודם... וכך הגעתי לכל יעדי באותו יום בלי כל בעיה.

המשכתי את דרכי ברכבת, וזכיתי גם בשעת קריאה מהנה, שלא היתה בתכנון.

אבל, הנס הגדול באמת מבחינתי באותו היום היה, שבין לבין מצאתי גם זמן לקנות בגדים לבתי בת ה-12, שגדלה לפתע ונשארה ללא בגדים כמעט, ואת כולם היא אהבה, למרות שאמא שלה בחרה עבורה!!!

ולמה אני מספרת את כל זה?

או, כאן המקום לספר שהשמטתי פרט חשוב מאד מאד-זכר