אומה קראו לה. "מה פתאום? אומה בגרמנית זה סבתא. השם שלה הוא בכלל לוצי", אמרה אחותי הגדולה. לוצי? למה לוצי? "ואופה זה סבא אבל השם שלו זה הוגו אבל הוא כבר מת מזמן".

אומה ואופה הגיעו ארצה עוד לפני המלחמה הנוראה ההיא. הוא כבר עורך דין בעל שם והיא לבורנטית מדופלמת. אנשים מכובדים מחפשים מקלט. עם שני ילדים הגיעו - בת גדולה, תלמידה טובה ובן שלא רצה ללמוד והיה שובב גדול. והארץ חמה מאוד, והעברית קשה ובלתי מובנת, והמשפט פה הוא על פי המשפט הבריטי וצריך ללמוד הכל מחדש ולעבור מבחנים כדי לקבל את הדיפלומה.

הוא מנסה את מזלו בעסקים וכושל, והיא פותחת בית קפה, ומגברת מכובדת היושבת בבתי קפה היא הופכת להיות בעלת בית קפה. לימים הבן ממלצר ומטמין עבור ה"הגנה" מכשירי הקלטה תחת השולחנות להאזין לקצינים הבריטים שיושבים שם.

 היא מחזיקה את בית הקפה מספר שנים ואחר-כך גם הוא נסגר.

עברו יותר מעשר שנים. אירופה שוקטת והם נוסעים "הביתה" לראות אם אפשר לחזור. מוצאים גרמניה שונה, כבר לא מה שהיתה, כבר לא מה שהיה יכול להיות. ביום קיץ חם הם שבים מאוכזבים להמשיך את מסע חייהם. 

 היא לא הייתה סבתא מחבקת. ייקית. לא מביעה רגשות. רק העיניים היו חודרות, מבינות. ניסיתי לחמוק מעיניה כדי שלא תרגיש אותי, אבל היא תמיד ידעה. הרגשתי שאני הנכדה האהובה.

כשירדנו לאכול אצל אברהם, הייתי אוחזת בידה השמאלית כי בימנית אחזה במקל הליכה. לאט ירדנו במדרגות. מתאימה את קצב הליכתי להליכתה. הייתה לוקחת אותי לחנות הצעצועים ואומרת: "תבחרי לך משהו" ואני לא ידעתי מה לבחור, רציתי שתישאר רק איתי עוד קצת, והיא קנתה לי גלידה וניל בכוס של וופל. אחר כך עלינו הביתה והגדולים שתו קפה. אני הייתי יוצאת למרפסת, סופרת ומשקה את עציצי הקקטוס. "לא הרבה מים", אמרה לי, "הם לא אוהבים לשתות".

כשבגרתי הלכתי אליה לבד. היא הייתה מסתכלת עלי, ובעברית קלוקלת הייתה אומרת לי: "את משהו מיוחד!". מוציאה לכבודי את ספלי הקפה הכחולים מהויטרינה, ספלים שנשמרו עבור אורחים חשובים במיוחד. היא הייתה מוזגת מעט קפה, מוסיפה הרבה חלב ופורסת לי חתיכה מעוגת השוקולד שנקנתה באותו בוקר, ואני בכלל לא אהבתי קפה.

 היא הקיפה עצמה באנשים דוברי גרמנית. הלכה למכולת הרחוקה רק כי המוכר מכר לה בשפתה. הספר אותו ביקרה בכל יום בו הייתה משחקת ברידג' עם חברותיה, ידע לסרק אותה ולצבוע את שיער ראשה בבלונד, ולספר לה רכילות בגרמנית. עם השכנה הסכימה לדבר מעט יידיש רק כי זה דומה. כדי לדבר איתנו הנכדות למדה צרפתית וכך היא, שלא דיברה עברית עד יומה האחרון, ואני שלא דברתי גרמנית, מצאנו לנו את הצרפתית.

רק פעם אחת בכיתי לידה. זה היה כשהוריי נפרדו.היא ציוותה עלי: "ארט!", שזה "תפסיקי" בצרפתית, ואני הפסקתי מיד.

בדרך החוצה ניבט אלי מתוך תמונתו אופה בעל המשקפיים העגולים, ואני בכלל לא הכרתי אותו כי הוא קפץ אל מותו שבועיים לפני שאני-נולדתי, או שבועיים אחרי, איש כבר לא זוכר במדויק. והיא לא ידעה את האמת מעולם.

עד היום, כשאני רוצה להסתיר ממנה משהו אני הופכת את תמונתה, וכשאני עוברת ליד ריינס 5 אני מסתכלת למרפסת הקומה הראשונה, מקום בו עמדו פעם עציצי הקקטוס של ילדותי, לראות אם היא בבית.