הגרביים של לאה

"תל אביב, שנות השלושים, ליתר דיוק 1937. עיר לבנה, קטנה, אנשים מכירים איש את רעהו. 
אין כמו הליכה שלווה לאורך הטיילת במוצאי שבת קיצית להבדיל בין השבוע שהסתיים, לזה שיחל מחר. כשממשיכים לרחוב אלנבי אפשר באחת להתעדכן בקורה בעיר: מודעות של שמחה ואבל על לוחות המודעות הציבוריים, וניחוחות של חו"ל המשתקפים בכרזות הסרטים במעלה המדרגות של קולנוע מוגרבי. זו הנקודה האהובה על יונגר הצלם: גרם המדרגות מאפשר קומפוזיציות מעניינות. העדשה מתמקדת: זוג אוהבים בשנות השלושים של חייהם פוסעים לאיטם, נוגעים לא נוגעים, הוא בחליפה כהה, עניבה וכובע כיאה לאותם זמנים ולשמש הקופחת, מוקפד. היא בחליפת חצאית, תיק קטן בידה השמאלית וכפפות! כן כפפות על אף ולמרות החום המעיק של ארץ ישראל. הוא רציני, אינו מחייך, אך הבעת שביעות רצון על פניו. היא עם חיוך קטן והרבה אור בעיניים. כיוון אחרון, לחציה רכה והופ: אמא ואבא שלי בתמונה בלתי נשכחת. זה מכבר נישאו. 

אבל למה להקדים את המאוחר. תחילתו של מפגש זה בשנת 1932. אמא היא לאה (במלרע) מתגוררת באותה תקופה בחיפה. עובדת כמטפלת אצל משפחת פיינר כמטפלת לילדיהם.

כדרכו של גורל, המשתמש גם בחפצים הפשוטים ביותר לקדם את תכניותיו, גם אירוע משמעותי זה ראשיתו בזוג גרביים. ומעשה שהיה כך היה: בת משפחה הייתה אמורה להעביר זוג גרביים ללאה: מתל אביב לחיפה. באותם ימים לא קל לנסוע בכבישי פלשתינה. ומי שכבר נוסע, מטילים עליו שליחיות שונות ומשונות גם אם הן מתבררות כאמתלא לדבר אחר לחלוטין. יעקב ידיד המשפחה, שהירבה לנסוע בארץ, התבקש לבצע את המשימה. הוא נוסע מתל אביב לחיפה נסיעה האורכת מספר שעות. 

הוא מוצא את הכתובת, דופק בדלת ולאה פותחת לו. הוא מוסר לה את זוג הגרביים והיא צוחקת ושואלת כיצד הגיע זוג הגרביים אליו? הוא מסביר כי בת משפחתה מתל אביב מסרה לו אותן מאחר וידעה שהוא נוסע לחיפה. הוא חיפש את הכתובת, והרי הוא עומד כאן לפניה. היא מצחקקת. מפה לשם נרקמת לה שיחה ערנית בין שני האנשים הצעירים הללו. מתברר שמשפחתו ומשפחתה באים מאותו פלך בפולין הוא מעיירה קטנה והיא מעיר גדולה, וכל אחד מכיר את מקום הולדתו של השני. איזה צירוף מקרים נדיר! היא מארחת אותו בחדרה, מוזגת לו כוס לימונדה קרה ומכבדת אותו בעוגיות מעשה ידיה. וכך הם יושבים ומשוחחים מספר שעות בטרם חזרתו לתל אביב. הם קובעים כי יבוא לבקרה לכשיזדמן לו להגיע שוב לחיפה.

לא עוברים ימים רבים והוא מוצא סיבה להגיע. על אף המרחק והדרך הקשה. מאותה פגישה גורלית הוא מגיע לעיתים קרובות וכפי שנהגה לומר שנים רבות אחר כך: "הוא כל הזמן הסתובב סביבי". חיזר אחריה במילים, ידע איך לכבוש את ליבה, ידע כיצד להחניף לה, הוא כותב מכתבי אהבה, שולח אותם אחד אחרי השני והיא עונה לו ביידיש בשפתה הציורית. אוהבת אותו אהבה ללא מיצרים, מעריצה אותו, מחכה לו שיגיע או מצפה למכתביו. בינה ובינה היא מצרפת את שמו לשמה ונזכרת בזוג התנ"כי .

"אדון יעקב" היא קוראת לו, בהערצה גדולה, גם שנים מאוחר יותר לאחר שכבר היו נשואים. כזה הוא נשאר בהוויה שלה עד יומה האחרון. "

(מתוך אחד הספרים שכתבתי לאחרונה)