נהייה קריר, הכירבולית כבר לא עושה את העבודה ואני מבקשת לי משהו יותר חמים אלא שכבר שתיים אחרי חצות. הוא ישן חזק ולהעיר אותו לא טוב.

אני מתישבת במיטה פוקחת עין שמאל (הימנית לא נפתחת בשעות אלו). חוככת מה עושים.

הוא מתהפך ומתישב עם הגב אלי. אני ממתינה. הוא קם עושה צעד אחד ונכנס לשרותים. גם הוא לא במיטבו בשעות הללו אבל אצלו הימנית כן נפתחת.

אני קמה ומרימה לבד את המיטה כדי להגיע אל ארגז המצעים ושם לתפוס את הפוך לפני שיתפס לי הגב.

הצלחתי. הוא חוזר נשכב מתכסה ונרדם.

עכשיו אני מצפה. יש ציפה, יש פוך, אבל היכן הפתח. הנה. ביד ימין אני מחזיקה את פינת השמיכה בשמאל מחפשת את פינת הציפה. הכל הולך חלק. כבר שנים אני בעסק הזה לפחות פעם בשבוע, לפחות ארבע שמיכות. מיומנת. ביד שמאל מחזיקה את הפינה השמאלית של הפוך, מוצאת את פינת הציפה. יופי. מצליח לי. מנערת, הכל נכנס, שוטחת על המיטה, מוצאת את הכפתורים. מוותרת לעצמי, לא חייבים את כולם. רוכסת.

עכשיו כבר טוב, נשכבת לידו. מתכסה. מכבה גם את העין השמאלית.

רגע.

מה קורה? הרגליים נשארו בחוץ. טוב זה לרוחב. מסובבת אבל עדיין לא טוב. יכול להיות שלא ציפיתי נכון? הכנסתי לרוחב במקום....מנסה שוב, מסובבת שוב הרגליים בחוץ.

אז מה עכשיו, לא יהיה שקט?

תתקפלי, תרדמי ותשני כבר.

קר לי ברגליים. מה עכשיו אני אפתח את הציפה ואוציא את השמיכה וחוזר חלילה?

הוא מתהפך. ממצמץ, שולח נשיקה באויר.

מה יעזור לי? אני קמה. לוקחת גרביים מהארון. זה תמיד עוזר.

פותחת את השמאלית, פותחת את הארון, גורבת. אוף -  חור.

נו טוב אין דבר, עכשיו נישן עם ציפה לרוחב, עם חור בגרב ועם עין אחת שלא נפתחת.

לילה טוב!