לחץ חברתי

לחץ חברתי
היתה לי לאחרונה שיחה לא פשוטה וקצת מטלטלת עם כמה אמהות שבניהן לומדים בכיתה של הבן שלי. מתברר שנעשים שם מעשים לא פשוטים בכיתה שכוללים אלימות מילולית, אלימות פיזית ובריונות. שייתכן שהבן שלי שותף סביל או משקיף מהצד ואין לי דרך לברר את זה ישירות מולו כי חלק מהילדים שנפגעו השביעו את האמהות לא לספר, שלא ייהפכו למלשנים, כי אם הן האמהות יספרו, הם-הילדים, לא ישתפו אותם יותר בכלום.
וכשאמרתי שמאוד ידאיג ויאכזב אותי לגלות שהבן שלי משקיף מהצד ולא מונע את המעשים, אז חברותי האהובות אמרו לי שאי אפשר לצפות ממנו לא להרגיש חלק מכולם, שאני מעמיסה על הכתפיים שלו יותר מידי.
אז אני שואלת את עצמי ואתכם האם אנחנו חסרי אונים מול הלחץ החברתי? האם אנחנו כהורים חסרי אונים מול בריונות של ילדים בני 14? משועבדים למערכת החוקים של לא להיות מלשנים ולא להיות חריגים? לא להיות מחוץ לחברה? ומה אנחנו מאבדים בדרך?
איפה ואיזה אפשרויות בחירה יש לנו בדרך?
לעולם לא אשכח איך בכיתה ו' הבנות החרימו את מאיה חברתי הטובה.עמדתי לצידה ולא שיתפתי פעולה עם החרם, עד שיום אחד באה אלי סיגלית (השמות בדויים) שעד אז החשבתי לחברתי ואמרה לי:" את לא שמה לב שלא נשארו לך חברות בגלל שאת חברה של מאיה"?
הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה. הרגשתי בודדה ומובסת. אבל עוד באותו לילה החלטתי להילחם. החלטתי שאני אראה לסיגלית למי אין חברות. הגיתי תוכנית פעולה: הזמנתי כל יום אחרי ביה"ס 2 חברות שונות אלי הביתה ולנדנדות בחצר, עד שכולן חזרו להיות חברות שלי. כולל מאיה. היתה לי פה בחירה. יכולתי לבחור לנתק את הקשר עם מאיה ו"לזרום" עם כולן. אבל מבחינתי, הייתי מאבדת בדרך את עצמי.
בתיכון לא הייתי מהמגניבים, מהמקובלים. הבנות בכיתה שאלו אותי למה אני לא מתאפרת? למה אני לא יוצאת עם בנים? אבל אני עדיין לא הייתי שם. גם לא הייתי שותפה לתרבות הירידות וההשפלות שהיתה רווחת בכיתה שלי. היו לי החברות שלי, שרובן לא היו במרכז החברה.אבל הן היונשותפות לערכים שלי. הן היונטובות אלי.
לא היה לי קל. אבל גם לא עשיתי כל מיני דברים שאני לא רוצה כדי להשתייך. נשארתי נאמנה לעצמי ולא הייתי מקובלת, אבל גם לא איבדתי את עצמי בדרך. והיום, בדיעבד, אני שמחה על זה. אם לא הייתי בוחרת ככה, לא נראה לי שהייתי נהפכת לאדם שאני היום. ולמדתי לחבב את האדם הזה.
בסיכון להישמע לא פופולארית אני אשתף שאני לא אומרת לילדי שלהיות מקובלים זה ערך מוביל או הכי חשוב, אלא להישאר נאמנים לעצמם ולעקרונות שלהם.
מי אמר שחבורה של "מקובלים" שלא ברור מי הכתיר אותם ועל איזה בסיס, צריכה לקבוע מי אתם או מה הערכים שלכם? למה לא לבחור את החברים שמתאימים לכם ולערכים שלכם?
מי אמר שכולם צריכים לאהוב אתכם?
מי אמר שלהשתייך לעדר זה טוב?
אנחנו יוצרים את החברה שאנחנו רוצים ליצור על ידי הערכים שאנחנו מעבירים לילדינו. בואו נפסיק להעלות על מזבח את ערך ההשתייכות והמקובלות בכל מחיר, התחרותיות והנראות ובמקום זה נקדם ערכים של חמלה, סובלנות, הכלה ונדיבות. אני בטוחה שאם נעשה את זה, נתחיל לראות חברה אחרת.
טרם הספקתי לדבר עם הבן שלי על מה ששמעתי. אבל אני לא חושבת שאני חסרת אונים. מבלי להפר את הסודיות שהתבקשה ממני אני מתכוונת לשתף אותו ששמעתי על דברים מדאיגים שקורים בביה"ס, לשמוע מה דעתו ולשמוע מה הוא מרגיש שהוא יכול לעשות לגבי זה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו צריך לעשות שיחה כזו עם הילדים שלו בקשר לדברים שהוא שומע. מבטיחה לעדכן אתכם פה איך היה.
אשמח למחשבות ולתגובות בפרטי.
ובינתיים בואו ניקח אנחנו מנהיגות הורית על איך אנחנן רוצים שהדברים ייראו ולא ניתן לילדים מבולבלים להכתיב את דרכנו כחברה.

טיפול רגשי בחרדה חברתית למתבגרים-יפעת המעלה-מאור מטפלת רגשית
איך נצליח לתקשר טוב יותר עם המתבגרים שלנו? המתבגרים שלנו לא יוצאים מהחדר? אנחנו לא מצליחים לתקשר איתם מבלי לשמוע בתגובה נהמות? החדר שלהם נראה כמו אזור מוכה אסון? אנחנו רואים שהם סובלים אבל הוא לא מ
