למה חשוב לעודד את ילדינו? כשאני מדברת עם הורים למתבגרים על החשיבות של עידוד, אני בדרך כלל נתקלת במשפטים כמו: "הם כבר לא ילדים קטנים, כמה עוד נעטוף אותם"? זה לא מוגזם? אז זהו שממש לא... כפי שכתבתי בפוסט הקודם, המתבגרים שלנו משדרים לנו שהם כבר גדולים, יודעים, עצמאיים ומחוספסים, אבל בפנים הנפש שלהם עדיין רכה. הביטחון העצמי שלהם שביר במיוחד ומילת ביקורת שנגיד תישמע בווליום פי 10 חזק מכל מילת עידוד או אהבה. לכן על כל מילת ביקורת ראוי שייאמרו 10 מילות עידוד.כן. קראתם נכון. זה לא פשוט ליישום בכלל .קיבלתי לכך תזכורת כואבת במיוחד כשהעברתי ביקורת על צורת הדיבור של אחד מילדיי אלי, והוא בתגובה הרגיש לא אהוב על ידי, למרות שאני אומרת ומראה את אהבתי, לתחושתי לפחות, כל הזמן. זו תזכורת לכמה הם עדיין רכים ופגיעים.כמה כח יש למילים שלנו כהורים. יחד עם זאת, חשוב להבין שעידוד אין משמעו לא להעביר ביקורת על ילדינו לעולם. אם לא נבקר אותם, לא נכין אותם בכלל לעולם שבחוץ, והם יצאו לעולם חסרי יכולת התמודדות וחסרי אונים. חינוך משמעו להעביר ביקורת. אבל חשוב מאין כמוהו להעביר את הביקורת בצורה בונה ולא הורסת. וכולנו נופלים בדבר הזה בהורות שלנו. בתור ילדים, הורינו לעיתים קרובות הסתכלו (ולפעמים עדיין מסתכלים) עלינו בעין ביקורתית. כך הם ידעו להביע אהבה. כדי שלא נטעה, כדי שלא נהיה עצלנים, כדי שלא נהיה לא מספיק טובים... וכך למדנו להביט בעין ביקורתית על עצמנו, ולעיתים קרובות גם על סביבתנו ועל אהובינו, כולל ילדינו. אני פוגשת בקליניקה מתבגרים שגוננו עליהם יתר על המידה ולא נתנו להם ביקורת בונה, והם חסרי אונים מול המציאות וחסרי כלים להתמודד איתה. זה בטח לא מה שנרצה עבור ילדינו. אבל אני לרוב פוגשת מתבגרים וגם מבוגרים שהפנימו את הקול הביקורתי השיפוטי של הוריהם, ומרגישים שהם לא מספיק טובים. שמתקשים לאהוב ולקבל את עצמם וכתמונת מראה גם מתקשים לאהוב ולקבל את סביבתם. הביקורת העצמית השיפוטית היא אחת המחלות היותר קשות שלנו כחברה, וכהורים יש לנו יכולת גדולה לא להעביר את המחלה הזו הלאה. אז אולי במקום להגיד: "אתה ממש פרזיט ולא עושה כלום בבית. אני לא המשרתת שלך"! (משפט שעובר לרובינו בראש פעמים רבות אין לי ספק), נוכל להגיד משהו כמו: "אני אשמח מאוד שתיקח חלק במטלות הבית, כי כולנו עסוקים ולכולנו פה יש זכויות וחובות". ואז, כשהוא מוריד את הזבל להגיד לו: "איזה כיף שאתה עוזר.תודה". אולי בשלב הזה אתם אומרים לעצמכם, מה מגיע לו צל"ש על זה שהוא מוריד את הזבל?לא. אבל מגיע לו עידוד. כי כשאני אומרת לבת שלי:" תודה רבה שהכנסת את הכלים למדיח.זה באמת עוזר לי". זה יעודד אותה פי מיליון לעשות את זה שוב מאשר: "למה את אף פעם לא מכניסה את הכלים למדיח?!!!" או במקום אולי די כבר להיות תקועה בטלפון!!!, אולי את מוכנה לשים קצת את הטלפון בצד כדי שנתקשר קצת? תאמינו לי שהיא שמה אותו בצד. תחשבו על מישהו שאתם מכירים, שבדרך כלל מפרגן לכם, מדגיש את הדברים הטובים שהוא רואה בכם. באופן אותנטי. לא באופן מתחנף. אוטומטית, תיהנו לבלות בחברתו. סביר להניח שזה אדם שתרצו גם לתת לו הרגשה טובה ותיענו בשמחה כשהוא יבקש מכם עזרה. ומה אם יש לנו אפשרות להיות האדם הזה עבור ילדינו? מה זה יתרום ליחסים בינינו? אחד מחוקי הטבע הוא שכל דבר שנשים עליו את הפוקוס יגדל. אם נשים את הפוקוס על הטוב בילדינו (מבלי להתעלם מדברים שדורשים ביקןרת בונה), זה יגדיל את הטוב שבהם. ובטח גם את הטוב שבינינו לבינם. זו בדיוק המשמעות של חמלה עצמית. כשאנחנו מביטים בעין טובה על ילדינו, אנחנו מלמדים אותם להביט בעין טובה על עצמם וכך באופן טבעי הם לומדים להביט בעין טובה יותר גם על סביבתם. לעיתים קרובות הם יגלו שהסביבה תחזיר להם מבט דומה. כי חמלה מייצרת חמלה. וכך כשאנחנו מקבלים אותם, וכשהם בתגובה לכך לומדים לקבל את עצמם ואת המציאות שלהם, משהו מתרווח בתוכם וקסמים מתחילים לקרות בחייהם. נשמע פשוט?לא כל כך. הקול של הביקורת השופטת מופנם בתוכנו וזו עבודה יומיומית לבחור בעידוד, בביקורת בונה ובחמלה. החדשות הטובות הן שאפשר לבחור בקבלה, בעידוד ובחמלה בכל רגע. ובכך אנחנו מלמדים את ילדינו כלי עוצמתי לחיים טובים יותר. שבוע טוב😊