"אמא אל תחפרי!". איך נדבר עם המתבגרים שלנו? אז הגענו לשאלת מיליון הדולר. איך מדברים עם המתבגרת שלי שכל הזמן הדלת שלה נעולה?איך אני מדברת איתו כשעיקר התקשורת מצידו היא בנהמות, בקשת שירותים ובעיקר "אמא תעזבי אותי, אמא לא עכשיו, אמא אל תחפרי,צאי לי מהחדר!". זה מתסכל מאוד.בתור אמא לשני מתבגרים, לעיתים קרובות בא לי לצרוח ולטרוק כמה דלתות בעצמי.רק שזה לא יעזור. אז מה בכל זאת כן אפשר לעשות? קודם כל להבין שזה לא נגדנו.המתבגרים שלנו מבולבלים ונקרעים בין הצורך לעצמאות ולגיבוש הזהות העצמית והנפרדת שלהם, לבין הצורך להישאר לפעמים קטנים ולקבל תמיכה. לרוב הם לא יודעים לגבש את הנפרדות שלהם בלי לבעוט. יש תקופות שאני ממש מזכירה לעצמי כל יום כמו מנטרה, "זה לא נגדי". נוסיף לזה את סערת ההורמונים שמשתוללת בגופם, את עודף הגירויים המטורף שהם חיים בו מהטיקטוק, האינסטוש,הטלגרם וכל מה ששכחתי לציין פה וכן את המורכבות החברתית שהם מתמודדים איתה. אז כשחושבים על כל זה ממש לא קל להיות היום מתבגר.זה אף פעם זה לא היה קל והיום זה יותר קשה מתמיד. אז אולי אתם שואלים את עצמכם אז מה זה אומר שפשוט צריך להוריד את הראש ולתת לתקופה הזו לעבור? לתת להם להתחצף, לטרוק דלתות? ממש לא. במיוחד כשגיל ההתבגרות נמשך היום לפחות עד גיל 25, כך שאם נוריד את הראש ונחכה, אנחנו עלולים לחכות ממש הרבה זמן. אז מה בכל זאת כן? לזכור שלמרות שהם ממש לא מראים את זה ולעיתים קרובות מראים בדיוק את ההיפך, הם צריכים אותנו עכשיו יותר מתמיד.התפקיד שלהם זה לבעוט והתפקיד שלנו זה להישאר יציבים, לא לתת לזה לערער אותנו למרות שזה ממש לא פשוט.לא לתת לכעס שלהם להרוס אותנו,כי הם מרגישים לפעמים שהוא הורס אותם ובעיקר לא לוותר על הקשר. גיליתי כבר מזמן שככל שהבת שלי יותר קוצנית אלי, ככה יותר קשה לה. וזה ממש קשה לא לוותר על הקשר כשגועליים אלינו. להציע חיבוק דווקא בזמן הזה. לשים את האגו שלי בצד. אבל כשאני מצליחה להגיע אליה, אני נזכרת כמה היא צריכה אותי וכמה אני לא צריכה לקנות את זה שהיא מתנהגת כאילו אני כבר לא רלוונטית בשבילה. הסוד הוא שזה הפוך לגמרי ממה שהם מראים לנו. ככל שהם "בועטים" יותר, ככה הם צריכים אותנו יותר. הרבה מאיתנו מתגעגעים לתקופה בה הם היו קטנים והם רצו אלינו כל יום לחיבוק.רצו לשתף אותנו בכל דבר.הקשיבו יותר למה שאמרנו. אני יודעת שאני מתגעגעת לזה. אז מה בכל זאת עושים? דופקים בדלת שלהם כל יום, יושבים קצת על המיטה שלהם. שואלים מה שלומך? איך היה לך היום? גם אם התשובה שנקבל תהיה "סבבה, צאי לי מהחדר". כי מידי פעם אם נתמיד, גם נקבל תשובה שונה. בטח שמתם לב שלפעמים הם פיתאום כן רוצים לשתף.פיתאום הם מדברים קצת. וממש כמו בים סוער, אנחנו צריכים לרכב על הגלים האלה. לנסות לפנות הכל ולהקשיב להם כשזה מגיע. גם אם אנחנו עסוקים, גם אם זה מאוחר בלילה. לא להגיד משהו כמו "עכשיו נזכרת לדבר"?איפה היית אתמול כשאני ניסיתי לדבר איתך? זה לא רק כשזה מתאים לך. כי דבר כזה רק יסגור אותם יותר. חשוב מאוד גם איך נקשיב. ושוב בטח ניחשתם, בגישה לא שיפוטית. לנסות לא להעיר על מה שהם מספרים גם אם ממש מדגדג לנו להעיר משהו. ולא לתת עצות אם לא ביקשו מאיתנו. אני מודה שאני הראשונה שחוטאת בסעיף האחרון והבת החכמה שלי עושה לי בית ספר. "אמא, אני לא צריכה עובדת סוציאלית. אני צריכה אמא". כי קשה לי כשהיא סובלת ואני ישר רוצה לפתור לה את זה.אבל לימדתי את עצמי להגיד: "זה נשמע ממש מבעס, מצטערת שזה קרה לך" ואז לשאול את רוצה ממני עצה? לפעמים התשובה היא כן ולפעמים התשובה היא לא. כי היא רק רוצה מישהו שיכיל אותה. להמשיך לשאול אתה רוצה חיבוק? גם אם התשובה תשע פעמים מתוך עשר תהיה לא. להתעניין באמת בעולם שלהם. לעשות איתם סירטון טיקטוק, לראות איתם את הסידרה שלהם, לתמוך בתחביבים שלהם: אם הוא משחק כדורגל, אם היא רוקדת, אם הוא אוהב אוריגאמי או גלישת גלים.להיות איתם בזה וללמוד על זה כל מה שאתם יכולים.גם אם זו לא בדיוק ה cup of tea שלכם. רצוי ללמוד על זה מהם, אבל לא רק. להתעקש להצליח לבלות איתם זמן איכות, באופן עקבי, לפחות אחת לחודש אם אפשר יותר זה מבורך. משהו רק של שניכם. זה יכול להיות משהו קטן כמו לעשות יחד הליכה, לשבת בבית קפה, לראות יחד סרט בקולנוע עד לטוס רק שניכם לחו"ל או לעשות יחד צניחה חופשית. תהיו יצירתיים. השמיים הם הגבול. זה באמת מקרב. לא לדבר איתם כשהם ואתם כועסים. לתת להם להירגע, כמה שזה קשה. גם אם הם התחצפו וממש בוער לכם לענות. כי זה רק מחמיר הכל פי מיליון. כן לדבר אחרי שהדברים נרגעו. גם אם לא בא להם לדבר. למצוא את הזמן והדרך לדבר. ודבר אחרון אבל סופר חשוב: כל מילת ביקורת שלכם נשמעת אצלם בווליום פי עשר גבוה ממילת עידוד או אהבה. הערך העצמי שלהם כל כך פגיע בתקופה הזו שזה נחווה אצלם ממש קשה. אני לא אומרת לא להעביר ביקורת בונה. אבל היחס צריך להיות 10 מילות עידוד על כל מילת ביקורת. כן. קראתם נכון. כמעט אף אחד מאיתנו לא עושה את זה. אבל זה סופר חשוב.כל כך חשוב שאקדיש לזה פוסט נפרד בהמשך. אז בינתיים תחזיקו מעמד. זה לא קל. אנחנו כרגע נותנים כמעט בלי לקבל בחזרה. קבלו תמיכה מחברה טובה, יוגה, כל מה שממלא אתכם. אם צריך קבלו עזרה מקצועית. כי אתם עושים דבר שאין חשוב ממנו וזה לתמוך בהפיכת המתבגר שלכם מילד לאדם מבוגר, מגובש ועוצמתי ואני מבטיחה לכם שבעוד כמה שנים אנחנו נראה את הפירות של ההשקעה שלנו.